תקרת הזכוכית של עולם היין

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

אי אפשר להמשיך ולהתייחס לאטמוספירה שלנו כאל סוג של מדמנה או מזבלה, שכל אחד יכול לזרוק אליה מה שהוא רוצה. עולם היין חייב לתת כתף ולעשות מעשה, ובראש ובראשונה עליו להוריד בצורה דרסטית את השימוש בבקבוקי זכוכית כבדים. למה דווקא זכוכית היא כזאת בעיה?

סיכום הדברים:

לטעמי, המחוקק צריך להגדיר מהו המשקל המקסימלי של בקבוק יין (ולהתערב בכלל בכל נושא האריזות) ויש להטיל מס קניה על בקבוקי זכוכית כבדים.

וליתר חדשות היום:

פנפולדס גריינג'

550 גרם בלבד – פנפולד’ס גריינג’ (יח”צ חו”ל)

מחקרים באוסטרליה ובמקומות אחרים בעולם שמנסים לבדוק כמה פחמן דו חמצני מייצרים יקבים, הגיעו למסקנה מדהימה:

כל ייצור היין עצמו – גידול כרמים וייצור היין – צורך בסך הכול 15% ו- 17% בהתאמה: 32% מטביעת הרגל הפחמנית של בקבוק יין מקורה בייצור היין. כל השאר – 68% – הם בזכוכית (נתונים

מאוסטרליה).

The need for more carbon friendly packaging than traditional 750ml bottles is clear because glass bottles used and recycled at the current rate account for about 68% of the current carbon emissions in LCA.

מה זה אומר? זה אומר שכל מה שייעשה בכרם וביקב, הוא חשוב מאוד, אבל הדבר הקל ביותר לעשות – והזול ביותר מכל בחינה אפשרית – הוא לעבור לאריזה קלה וידידותית לסביבה. חשמל מהווה יותר מ- 90% מההוצאות ביקב, אבל גם אם תחסכו 10% בהוצאות החשמל, החיסכון הסופי יהיה של 1.7% בלבד מהוצאות הכלליות על היין. חיסכון של 10% במשקל הבקבוק פירושו חיסכון של כמעט 7% בהוצאות הייצור; פי ארבעה(!).

הטוב ביותר היה להיפטר מבקבוקי הזכוכית בכלל, אבל בהינתן שזה בלתי אפשרי, ואריזות יין חלופיות לא מתאימות לתעשייה בעת הזו, חייבים לעבור להשתמש בזכוכית קלה יותר ובבקבוקים בתכנון ועיצוב יעיל יותר: ללא punt (השקע בתחתית הבקבוק, שהוא פשוט בזבוז חומר) ועם צוואר קצר יותר, שמקל על אריזה ומקטין גם כן את כמות החומר בו משתמשים.

עד כמה משמעותית תהיה הורדת משקל בקבוקים?

לאחרונה יצאו יקבי ברקן עם בקבוק שקראו לו ‘פלטינום‘ שמשקלו לא פחות מאשר 1,175 גרם. זה לא בקבוק של יין יקר במיוחד – מחירו כ- 75 ש”ח – אבל היקב רצה לתת לו מראה כבד ומכובד, כדי שאנשים יגידו לעצמם “וואו, כמה יין אני מקבל במחיר כזה!”  בניגוד ליינות סופר פרמיום רבים, שכמותם בשוק הכללי קטנה יחסית, מדובר ביין שכן מיוצר בכמויות יפות.

שקלתי כמה בקבוקי יין שמיוצרים בכמויות שאינן “בוטיקיות” בהכרח ומחירים לקחתי ממגוון אתרים ברשת – הטורקי, שופרסל ואחרים.

·         כרמל סלקטד אדום – 510 גרם (28 ש”ח לערך)

·         כרמל סדרת אזורית – 420 גרם  (55 ש”ח לערך)

·         תירוש (!) – 445 גרם

·         Free run של סגל 590 גרם (55 ש”ח לערך)

·         ירדן פינו גרי – 442 גרם (פלוט ארוך; בסיס כמעט שטוח; 88 ש”ח לערך)

·         הר חרמון לבן – 450 גרם (28 ש”ח לערך)

·         רכסים שרדונה  – 415 גרם (70 ש”ח לערך)

·         גמלא אדום – 530 גרם (75 ש”ח לערך)

הבקבוקים האלה הם כולם בקבוקים שנמכרים בכמויות משמעותיות בשוק (הם או חבריהם לסדרה) ואלה לא יינות מתיישנים או מיוחסים במיוחד. אלה יינות עממיים למדי. כדאי לציין, אגב, שלא תמיד משתמשים בבקבוק כבד יחסית, על מנת לארוז יין זול והפוך, אם כי על פניו נראה שיש העדפה לארוז יין זול בבקבוק מעט כבד יותר. (הגלריה עם תמונות הבקבוקים – אתר האינטרנט של המונופול האיסלנדי – כדי להשוות במעט את הנעשה בחו”ל)

ניקח את הבקבוק האדום הקל ביותר ביניהם – זה של האזורית של כרמל – 420 גרם, ואת הבקבוק הלבן הקל ביותר – רכסים שרדונה (415 גרם) ונשווה לכבדים ביותר:

סגל  היו יכולים לחסוך 40% כמעט במשקל הבקבוק אם היו משתמשים בבקבוק כמו זה של הסדרה האזורית של כרמל. רמת הגולן יכולים היו לחסוך כמעט 10%, אם היו קונים את הבקבוק שבו משתמשים ‘סגל’ כדי לארוז את השרדונה רכסים שלהם, ומשתמשים בו, כדי לארוז הר חרמון לבן.

היקבים לא יעשו את המהפך ודרושה לכן חקיקה

אם אפשר לארוז יין אדום בבקבוק שמשקלו 420 גרם, אין שום סיבה להשתמש בבקבוק כבד יותר. למעשה, אפשר להשתמש גם בבקבוקים קלים יותר, אבל נניח לזה לרגע. נניח ש- 420 גרם לבקבוק יין מאפשר לשמור עליו במצב טוב, ולהבטיח את בטחון הצרכן.

בישראל, בניגוד לבריטניה למשל, רשתות השיווק הגדולות לא מכתיבות את הכללים, מלבד מחירים ו’קנסות’. ביום שבו שופרסל תבין שעולה לה הרבה כסף לשנע את ארגזי היין מהמרלוגים שלה, ושהיא יכולה להעדיף לקנות יין בבקבוקים קלים אז אולי יהיה כאן מהפך. עד אז, צריך את המחוקק.

המחוקק צריך לקחת את הנעשה היום בשוק ולהכתיב שזה יהיה משקל הבקבוק המקסימלי שבו מותר יהיה להשתמש ליין שמחירו עד 75 ש”ח (מחיר שיהיה צמוד למעין ‘מדד מחירי היין’). זאת, אם לא רוצים להכתיב משקל בקבוק מקסימלי לכלל היינות. מעבר לזה, על כל בקבוק כבד יותר יצטרך היצרן לשלם מס קניה, ממש כמו זה שחל על אלכוהול או סיגריות; מס שמוטל על צריכת מוצרים שגורמים נזק שיש לתקן. זה יחטיא מעט את העניין, כיון שצרכני יינות פרמיום ימשיכו לעשות את ההקבלה בין משקל ואיכות, אבל ניחא – בשלב ראשון.

המס צריך להיות כזה שייקר משמעותית את היין ויהיה פרוגרסיבי: אחוזים בודדים ב’תחתית’ ואחוזים ניכרים יותר – הרבה יותר – ככל שעולה משקל הבקבוק. בהמשך – בעוד חמש שנים, נניח – אפשר יהיה לתקן תקנה שתמנע בכלל שימוש בבקבוקים כבדים, ככל שהעולם יעבור לשימוש בזכוכית קלה. בזמן הזה אפשר לקוות שממילא יהיו כבר רק יינות במשקלים קלים בשוק.

Most wine (90%, Thatch and Camillo, 2018) is consumed within two weeks of purchase and only 6% is purchased for ageing.

את הנושא הזה אפשר ליישם מייד. אין מה לחכות איתו מעבר לשנה ואין צורך בשום ‘זמן הסתגלות’. כמעט כל היינות האלה מבוקבקים שנה אחרי הבציר לכל היותר ונצרכים ביום הקניה או לאחריו, כך שאין שום סיבה להמתין או לחשוב שהנושא הזה יקלקל את שוק ה’יינות להתיישנות’. אפשר לייצר את הבקבוקים בארץ ולא צריך לייבא אותם מסין או מטורקיה, גם אם הבד”צ חושב אחרת.*

מה יגידו הצרכנים?

זה לא מעניין. מעבר למה שכתבתי למעלה, ברגע שהנושא הזה יצא מהמשוואה, הוא לא יהיה פקטור בהחלטת הקניה. אם בכלל, אני חושב שאנשים יברכו על הנושא הזה, בוודאי אם תהיה הסברה נכונה. אני חושב שאם השוק המקומי יעבור לזכוכית קלה, היבואנים יאלצו את היצרנים שלהם להשתמש בזכוכית קלה, וממילא ברוב המדינות בעולם העניין הזה יגיע.


*11.8.2021 נאמר לי שלפיניציה יש בעיה לייצר בקבוקים במשקל מתחת ל- 550 גרם. חבל, אבל אפילו אותם אפשר יהיה להזיז אם תהיה להם סיבה טובה.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, תהיות שונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.