2 יינות סגל חדשים: קדומים מראווי ודבוקי

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

קדומים מראווי וקדומים דבוקי: סגל משיקים שני יינות מזנים מקומיים, בתוך סדרה חדשה. האם היינות האלה אכן מציינים משהו חדש או שמא זו חזרה על משהו שכבר ראינו?

לצד זה שאני יכול להבין את ההתעקשות, עדיין קשה לי עם היינות שמייצרים מזני ענבי המאכל המקומיים – המראווי, הדבוקי והזנים האחרים.

ההתעקשות נובעת מהצורך להביא משהו מקומי, שאין לאחרים ואין במקומות אחרים בעולם, אבל – גם אם עדיין מוקדם לוותר וצריך אולי לחפש לעשות בלנדים עם הזנים האלה – התוצאות עד עכשיו ממש לא משכנעות.

סגל קדומים מראווי וקדומים דבוקי: יינות חדשים? למי?

עידו לוינסון, היינן הראשי של ‘ברקן’ ו’סגל’, אומר שגם אם יצטנע, לו יש הניסיון הרב ביותר בישראל בייננות של המרוואי. ואני מוסיף שהוא ללא ספק אחד הייננים הבודדים שיש להם ניסיון עם דבוקי (למרות ששם ניסיונו קטן מזה של כל מי שעבד בעבר באחד משני היקבים הגדולים): זן מאכל ששימש לא מעט ‘מילוי’ ביינות שונים בישראל. האם די בניסיון הזה כדי להוציא יינות משמעותיים משני הזנים האלה? אפשר לעשות יש מאין (אין ארומות, אין טעמים)?

ב’סגל’ לקחו את יינות ‘בטא’ של ברקן ולכאורה הפכו אותם ליינות בסדרה חדשה. “אין כאן יינות בעשיה שונה,” אמר לי עידו לוינסון, ו”הכוונה הייתה להפוך את היינות האלה זמינים, כיון שה’בטא’ מיועדים למסעדות.”

גם שני הכרמים זהים – מראווי מבר גיורא ודבוקי מהצפון דווקא (רוב הכרמי הזן הזה הם מסביבות חברון), כאשר את הדבוקי מגדלים כמו שמגדלים במקור החברוני – במעין פרגולות.

אם הכרמים אותם כרמים ואין ייננות שונה אז היינות זהים לגמרי. גם הפקקים של ה’קדומים’ גנריים לחלוטין – אין עליהם לוגו של אי-מי מהיקבים – כך שברור שישנה כאן התאמה לזמן (עת הקורונה) ולמציאות שמשתנה כל הזמן. האם זה נורא? לא, כל עוד היינות נותנים תמורה ראויה. היין של סגל עולה 79 ש”ח לצרכן ואילו ה’בטא’ נמכר ב- 65 ש”ח, כולל פותחן (באתר “בלנד”).

סגל או ברקן הם לא היחידים שעושים ויעשו צעדי התאמה כדי לחפות על העדר המסעדות: אנחנו כבר רואים יקבים גדולים שנכנסים למכירת יין ישירה לפרטיים – הרי גליל, למשל, או ברקן וסגל עצמם, שמוכרים יין באמצעות אתר “בלנד” של טמפו (כולל את אותם יינות ‘מסעדה’ ממש). נראה גם יקבים שייצרו יינות  עבור רשתות גדולות: חובבי יין יבינו שבסופו של דבר, עם החלב והבשר, הם יכולים להזמין מהסופר יינות טובים – במחירים בהחלט סבירים – בלי לרוץ במיוחד לחנות יין.

סגל קדומים מראווי וקדומים דבוקי: איך היינות?

סגל קדומים דבוקי 2019

השוויתי את רשמי הטעימה הפעם אל אלה של ברקן בטא דבוקי 2019 אותו טעמתי בפברואר האחרון: תשעה חודשים אחרי הטעימה ההיא, ההתרשמות שלי מהיין זהה לחלוטין. מדובר ביין בעל ארומות ראשוניות נעימות, חומציות סבירה אבל לא הרבה יותר מזה ועם סיומת קצרה ממש. קר מאוד או אחרי שהוא מתחמם, וגם יום אחד פתוח, תחת פקק, במקרר, זה לא זה.  (85)

סגל קדומים מראווי 2019

כאן יש קצת יותר ‘גוף’, אבל האף קמצן מאוד. גם אחרי לילה במקרר אין בו הרבה, וזה לא חדש: הזן פשוט לא עושה את זה. הוא לא נותן ארומות, והאמת היא שזה די ברור למה: ענבי מאכל פשוט לא מיועדים לתת ארומות, ובמהלך השנים גם הזנים האלה לא טופחו לכך. אז כן, למראווי קדומים של סגל יש קצת יותר גוף מזה של הדבוקי, אבל זה עדיין ‘לא זה’. (84)

VW Up, Seat Mii ו- Skoda Citigo

טמפו עושה עם שני היינות האלה את מה שעשה קונצרן פולקסווגן, כאשר רצה להיכנס ויהי מה לקטגוריה של מכוניות עירוניות קטנות: הוא לקח את אותה מכונית, נתן לה סמל אחר ושינה קצת את המראה (כמה קצת? קצת מאוד), כדי שיוכל למכור שלוש מכוניות במחירים שונים וללקוחות קצת אחרים. כאן זה נראה כאילו חייבים לעשות יין מזנים מקומיים – ויהי מה.

האם אנחנו חייבים מרוואי, ודבוקי וחינדלי וג’ינדאלי וחינקלי וחצ’פורי? חינקלי וחצ’פורי כן, כי זה טעים והבעיה היחידה שלא מדובר ביין. מעבר לזה? זה לא ויכוח חדש ואני לא יודע.

אני לא יכול שלא לחשוב על היינות האלה, שהם לכאורה לכל דבר ועניין אותם יינות רק תחת תווית אחרת, ומה יעלה בגורלם. ולמרות שזה תמיד היה כאן ותמיד יהיה, קשה לחשוב על עולם היין במושגים של ‘מוצרי מדבקה’ כמו בעולם מכונות הכביסה.

את סדרת UP – Mii – Citygo לפחות, אנשי פולקסווגן לא ממשיכים (מעבר לגרסאות חשמליות).

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.