יין בעיר 2020: יינות יבוא וכיוונים חדשים

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

עם 55 סניפים ברחבי הארץ, ‘יין בעיר’ היא ככל הנראה רשת היין והמשקאות הגדולה בישראל. פגשתי את רונן אוחיון בסניף ברמת החייל, לטעימה של מדגם מיינות היבוא של הרשת

רונן אוחיון, שותף בסניף יין בעיר ברמת החייל, הוא אחד מאנשי היין היותר מוכרים. פגשתי אותו בפעם הראשונה אני חושב לפני חמש או שש שנים, בסניף של הרשת בראש העין; חנות שנראתה אז יותר כמו מחסן מאובק, מאשר חנות יין.

“אני זוכר,” הוא אמר לי בפגישה שלנו, לפני שבוע. “קנית קאווה”. אני לא זכרתי את זה, ונלחמתי ככל יכולתי לשמור על poker face כלשהו, כדי לא לגלות את תדהמתי. מי יכול לזכור מה מישהו קנה אחרי חמש או שש שנים? מסתבר.

ימי הקורונה משנים את הרגלי צריכת היין שלנו מקצה אל קצה. התקופה הזו הצמיחה כמה מיזמי יין במכירה ישירה, מבוססת העדפות לקוח (צ’ירז והקופי-קאטס שלו). היא שינתה לחלוטין את הגישה של הרבה יקבים ישראלים כלפי מכירה ישירה ללקוחות, והביאה חנויות יין רבות, שקודם לכן לא היו חזקות במשלוחים מבוססי רשת, להיכנס חזק להזמנות מקוונות.

יותר צעירים שותים יין – אני חושב שפחות ממה שהם שותים בירה – והצריכה ברובה מתרכזת בנקודות המחיר שבין 45 –  80 ש”ח. היום יש יתרון גדול למי שיכול להביא או לייצר מוצרים טובים במחירים האלה, כי לא קל לעבוד שם, במרווחים שהם לכאורה יותר נמוכים.

מה עובר על ‘יין בעיר’?

אני חושב שמשהו טוב. “הרשת גדלה במהירות האור,” אומר אוחיון. “ועכשיו אנחנו עושים סדר ומייצבים דברים. מכניסים דם חדש לרשת (אלעד, בנו של עמית סלובטיק, מייסד הרשת, ינהל את השיווק), ומרעננים את פורטפוליו היין ביינות יבוא מגוונים, בעזרתם של יועצים כמו שלום מחרובסקי (לשעבר ‘מול ים’ ויבוא יין) ואחרים.”

הדבר הנוסף שהרשת עושה, הוא אומר, הוא לחתוך – על אמת – את מרווחי הרווח שנלקחו בעבר: “אנחנו מייבאים בעצמנו, לעצמנו, ואין סיבה שניקח מרווחים גדולים כאילו שהיינו מוכרים החוצה, לחנויות שאינן ברשת, או למסעדות.”

יש דבר נוסף שמייחד את ‘יין בעיר’, בהשוואה לחנויות ורשתות אחרות, והוא העובדה שהיא מבוססת על זכיינים, במודל מאוד מיוחד: “זכיינים לא מחזיקים רק יין או מוצרים שקשורים ביין,” אומר רונן: “יש  סניפים שנראים כמו פיצוציות או מינימרקטים, ממש. כל זכיין מכיר ומרגיש את הקהל שלו, יודע מה יכול ללכת ולהצליח באזור שלו, והיין או האלכוהול הוא רק חלק מהעניין. יש סניפים חזקים מאוד במגזר הערבי, והם מתפקדים כמעט כמו ברים לעת מצוא.”

טעימה מהפורטפוליו של יין בעיר

טעמנו יחד כמה דברים. חלק אהבתי יותר, חלק אולי פחות, אבל יש משהו לכל אחד והמחירים הם אכן מחירים טובים ממה שהייתי חושב. יש בהחלט “יד” שבוחרת מגוון שיש בו דברים מיוחדים ולא מתמקדת רק במחירים.

טראזס דה לוס אנדס רזרבה מלבק 2017

ארגנטינה. אחד מהיקבים של LVMH; ‘מתנה’ שיין בעיר קיבלו ממש לאחרונה, עם העזיבה של LVMH את י.ד. עסקים. מחיר היין הוא 75 ש”ח לפני מבצעים; מעט יקר ליין שהוא בסופו של דבר די בסיסי: האף פרחוני-דובדבני, והפה בשרני למדי, על רקע של קפה וקצת שוקולד. החומציות הייתה גבוהה ובסך הכול זה יין מהנה. (88)

רופרט ורוטשילד קלאסיק 2017

זהו ‘חיבור’ דרום אפריקאי בנוסח אופוס 1, רק קצת יותר צנוע, בין שתי משפחות היין הגדולות: את רוטשילד (ברון אדמונד ונאדין) אין כל כך צורך להכיר לקהל הישראלי, ועל רופרט אומר שמדובר במשפחת היין והאלכוהול הגדולה – והעשירה – ביותר של דרא”פ. היקב נמצא בפרנשהוק – ממש מתחת לסיימונסברג.

העשייה היא נטו בורדולזית: זנים, חביות, הכול, כאשר ביקב יש שני ייננים יחסית צעירים. ה’קלאסיק’ הוא אחד מהיינות היותר מוכרים של היקב, למרות שאישית ה’בארונס נדין’ (שרדונה) מייצג בעיני הרבה יותר את השילוב שבין צרפת ודרא”פ. בכל אופן, הרופרט ורוטשילד קלאסיק 2017 הוא יין מאוד נעים, בעל טאנינים מאוזנים וחלקים, רכים. יש עבודת עץ מצוינת (שבבי עיפרון) על רקע קצת ירוק – אולי טיפה ירוק מדי – שאני מעיז לחשוב שהוא מגיע יותר מהמרלו הדרום אפריקאי, מאשר מהקברנה פרנק שיש בבלנד. (89) 110 ש”ח לפני הנחות.

קונדה ואלדמר ריוחה גראן רזרבה 2010

אחד היצרנים היותר ותיקים ומיוחסים בריוחה. כאן – במשהו כמו 110 ש”ח לפני הנחות או מבצעים – מקבלים גראנד ריוחה מצוין, בעל פרופיל מאוד קלאסי. מיד אחרי הפתיחה, היין קצת מחוספס ומרגיש צעיר, אבל הוא מתפתח היטב. יום ויומיים אחרי הפתיחה זהו עדיין יין מצוין, בעל אופי ‘בשרני’ וסיומת ארוכה. קניה טובה מאוד במחיר של 100 – 110 ש”ח. (90) 2020 – 2026.

קלאודי ביי טי וואי פינו נואר 2017

כיף גדול למצוא פינו נואר מניו זילנד, בישראל. אם הזכרנו בורדו בדרום אפריקה, אל תצפו לבורגון בניו זילנד: ה- Cloudy Bay Te Wahi Pinot Noir הוא בעל גוף ועוצמות של עולם חדש. יש פה הרבה פיטנגו ופיג’ויה, משהו קצת סמוקי. הפה חלק ומעט טאני והחומציות מאוזנת מאוד. (91) 2021 – 2026 לפחות. 249 ש”ח; לא רחוק מאוד מהמחיר בחו”ל, עפ”י wine searcher.

אנזו בולייטי ברולו בויולו 2015

אנחנו שוב באירופה – פיימונטה, מן הסתם – עם יצרן יחסית צעיר (נוסד ב- 1991).  זהו אחד מהיינות שמחרובסקי אחראי עליהם, עד כמה שהבנתי. היקב צעיר ולא מוכר כאן כל כך, אבל יש לי הרגשה שאם ימשיכו לייבא את היינות שלו, עוד נזכה לשמוע עליו לא מעט.

זהו בארולו בעל עוצמות נהדרות: האף מעושן, לא שגרתי, עם מעט עץ. יין מאוד צעיר כרגע, בעל סיומת ארוכה ומקסימה. גם זה נראה היה מצוין ביום שאחרי. מחיר הבקבוק הוא 280 ש”ח. (91) 2022 – 2030

משהו אחר, לקינוח:

פסטיס HB – פסטיס הנרי בורדווין

לאי בודד, ממש: פסטיס אלגנטי, נקי מאוד ומרענן אמיתי, בלי תחושת החספוס שיש לפעמים למשקאות הזולים בקטגוריה הזו. משהו כמו 65 רכיבי טעם וריח שונים – עשבים ומי יודע מה עוד – מעניקים כאן למשקה הרבה יותר מאשר “אניס”. עם 45% אלכוהול. 120 ש”ח – קניה מעולה.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.