טעימת יינות ברקן מ- 1996 ועוד

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

“איש הענבים” בשיתוף יקבי ברקן ערכו טעימת יינות מקיפה של 38 יינות שונים ממגוון סדרות ובצירים. התרשמות כלשהי מיינות היקב הגדול בישראל?

“ברקן” הוא כבר מספר שנים היקב הגדול ביותר בישראל. הוא התמחה – מסורתית – קודם כל בעשיית יין אדום, מה שבהחלט מורגש (מאוד) בטעימת אורך מקיפה.

חיים גן והצוות שלו בחרו, יחד עם אנשי היקב, מגוון שלם של יינות ממבחר סדרות: מסדרת הריזרב, שהפכה במרוצת השנים לסדרה בסיסית של היקב, ועד ל’סופירייר’ שעדיין שומרת על הבכורה שלה בכל מה שקושר במחיר, לפחות.

הטעימה הזו אפשרה לי לראות לא רק איך השתנתה עשיית היין בשנים שבין 1996, דרך תחילת שנות האלפיים ועד היום, אלא גם יותר מזה: איך השתנתה הגישה השיווקית, ואיך השתנו התוויות והשפה של הטקסטים שעל הבקבוקים. אפשר להשוות חלק ממנה לטעימה נוספת של מגוון אחר של יינות היקב, כאן.

לא נעים לי אולי לומר, אבל שבעוד תוויות היינות של שנות ה- 90 נראות עמוסות ולא מודרניות, הרי שאלה של השנים האחרונות נראות עמוסות ומיושנות לא פחות. התוויות של תחילת שנות ה- 2000 (רובן בעיצוב רותי קנטור), הרבה יותר נקיות ומודרניות, מכל מה שעושה היקב היום.

סופירייר ברקן

מגוון יינות סופירייר ברקן בטעימה ב’איש הענבים’ (צילום: חיים גן)

הריבועים אחידי-הצבע של סדרת ריזרב ומשטחי הצבע של הסופירייר בולטים ופשוט מרשימים בשקט ובצניעות שלהם, אל מול הזהב והכיתובים עתירי הרעש והצלצולים של השנים האחרונות.

איך היינות של ברקן בבצירים השונים?

היו יינות יפים מאוד, עם רוח וחיים: מרלו ריזרב משנת 2000 – עם 12% אלכוהול – היה אולי קצת עצי, אבל עדיין חי ויפה. מולו, סופירייר קברנה סוביניון 2000 (דאבל מגנום) היה טכני מאוד: לא רק סגור ביציאה מהבקבוק, אלא אחיד וחסר מורכבות או גיל, אחרי זמן בכוס. זה לא רק שדאבל מגנום, מה לעשות, הוא כמו מכל אינרטי, לצורך העניין, אלא שהיה מורגש כאילו היין עצמו היה עשוי “לטעם”.

בציר 2003
השנה הזו הפתיעה אותי במרבית היינות של ברקן שטעמתי. ביקבים רבים אחרים היא כבדה, בשלה ועמוסה, ואילו כאן היינות בעלי גוף יחסית עדין. כזה היה הסופירייר, על כל המשקל שלו – יין שיש לו עדיין חיים וזמן (90) וכזה היה גם אלטיטיוד 720: עץ מודגש, נכון, אבל גוף סביר. אולי לא היין הכי אלגנטי בשכונה, אבל בהחלט טוב. אלטיטיוד ברקן 412 מהשנה הזו היה מאוד נעים, טאני במידה סבירה ובעל ארומות וטעמים של דובדבנים טריים. יין שאותי אישית הצליח להפתיע.

בציר 2007

המגוון היה של אלטיטיוד 2007  עם פרי אדום וטוב, פרחים ודובדבנים, ואף טוב, לעומת פה חלק אבל עצי מאוד. (89). ה- 72 מהשנה הזו היה בעל פה טוב, “שמור” היטב, אבל לא מעניין ומאוד כהיל בסיומת. היחיד שהפתיע מהבציר הזה והיה הטוב ביותר בטעימה כולה היה סופירייר קברנה סוביניון 2007 שאפשר היה למצוא בו טעמים של מנטה, על פה מהודק מצד אחד, אבל עגול ונעים. יין שנפתח היטב. (92)

עוד יינות מפתיעים או טובים במיוחד היו אלטיטיוד 624 מבציר 2011: בציר קר, שהוכיח את עצמו להפליא ביין הזה כאחד שיש לו עדיין זמן. (90). סופירייר פינוטאז’ (!) 2002(!!!) היה בשרני, מלא פרי ובעל מבנה מעולה. קצת מינרלי וטאני בסיומת (91).

בציר 2014 היה כהיל בהרבה יינות ודי אכזב אותי ובציר 2016 (624, 720, סופירייר ק”ס) היה מאכזב כמעט לכל אורך הדרך.  חבל היה לי מאוד שלא נבחרו יינות משנת 2009, בציר שבהרבה מאוד יקבים מוציא גם היום דברים נפלאים.

סיכום ברקן?

אני חושב שדי ברור, ממה שכתוב למעלה. חשוב לחזור ולהסתכל על היינות מהעשור הראשון של האלף הנוכחי ואולי ללמוד מהם קצת.

די ברור שלחובבי יין, טעימה כזו היא טעימה חשובה: ברקן הוא יקב גדול ואנחנו נתקלים לא מעט ביינות שלו. חשוב לכן להבין למה אפשר לצפות מהיינות ואין כלי מתאים יותר מאשר טעימה – אקלקטית ככל שתהיה – מסוג הזה.

אגב בציר 1996: מגנום סופירייר קברנה סוביניון היה נעים, אבל לא הרבה יותר מזה.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.