ויסקי מהסרטים: המשקאות שלעולם לא תמצאו בבר (ו-1 או 2 שכן)

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

את הדרינקים הבאים יש להניח שלעולם לא תוכלו לנסות בעצמכם. זאת אומרת, אלא אם כן אתם משחקים באיזה סרט או חיים בו. הם רק נראים כמו ויסקי מהסרטים, אבל הם פשוט פיקטיביים

אתם מדליקים את הטלוויזיה ומתניעים את נטפליקס… כמעט בכל סדרה שמכבדת את עצמה יש גיבור או גיבורה שאחרי שלוש דקות על המסך, מתחילים לשתות. ואז אתם שואלים את עצמכם “גלנ’מה? מקמהזה?”

ויסקי מהסרטים

מאריי ב- Lost in Translation. עובד בשביל סנטורי (מחווה לקונרי). אולי הסרט הנפלא ביותר שנוצר שוויסקי משמש לו רקע (צילום יח”צ)

זה ויסקי מהסרטים, זה משזה.

מפיקי הוליווד ועורכי הדין שלה מזיעים בוודאי בכל פעo שהם צריכים להשתמש במותג כלשהו: אלא אם כן הם ‘סוגרים’ איזו עסקה עם גלנפידיך, אומגה או סוני מובייל (ראיתם איך שוטפים סלולוני מתחת לברז?), אסור להם למעשה להשתמש בשום מותג, משתי סיבות עיקריות:

  1. שמא ייראה כאילו המותג ממליץ על הסרט או על העלילה או ‘הסכים’ להשתתף בה.
  2. מסיבות של זכויות יוצרים.

העניין הוא שכולנו רק בני אדם, ואנחנו צריכים לשתות משהו מדי פעם, ולפעמים די הרבה. קחו את בארט סימפסון למשל, או את ריי דונובן: שני שיכורים מתפקדים (פחות או יותר) שכמויות האלכוהול שהם מגירים לתוך עצמם הן פשוט היסטריות. אפילו נשים הגונות כבר לא מתביישות לשתות, אבל הדבר הראשון שהן עושות כשהן חוזרות הביתה אחרי יום עבודה מפרך (או חיסול מתנקש), הוא לפתוח בקבוק של יין לבן.

מלבד אולי פטסי ואדינה ב- Absolutely Fabulous, שחיות בלי בושה ובלי שום פחד מתביעה על האלמנה קליקו וסטולי:

בסרטים יש הרבה מאוד בירה פיקטיבית וקוקטיילים מוזרים, שחלקם שוחזרו ביד אומן, פה ושם. לבארט סימפסון למשל יש בירה DUFF, והקלינגונים שותים גם כן משהו משלהם. אבל אי אפשר לצפות מאנשים מתוחכמים שישתו Duff או בירה, בכלל.

אי אפשר לראות את קריימר משתכר על איזו בירה זולה. נשים יכולות אולי להסתפק ביין לבן, ולחסל בקבוקים של וודקה סטולי אם הן חיות בלונדון, אבל גברים צריכים סקוטש, ואחד שיהיה טוב. רק אם הם ממש לא מתוחכמים הם שותים ברבן, בבקבוק מרובע.

אז קריימר (סיינפלד) מהווה דוגמא לפרסומת מהלכת ל- Hennigan’s Scotch ה”ידוע”. תראו מה לו יש לומר על המשקה שלו:

ואם זה לא מספיק, אזי רון בורגונדי אומר:

“I love Scotch. Scotchy, Scotch, Scotch. Here it goes down, down in my belly!”

אבל אליו נגיע בהמשך.

מה יש לנו בתחום הוויסקי מהסרטים?

במסגרת המשקאות הפיקטיביים וכל העניין של ויסקי מהסרטים, יש לא מעט סקוטש שרובו בן 20 שנים ויותר (גם 60!), אבל מטבע הדברים יש הרבה ברבן. בחיפושים שלי מצאתי no name של איזו טקילה, אבל אין בכלל ג’ין.

וזה מוזר, כי יש הרבה מאוד התיחסות לג’ין. בכלל, לג’ין יש חשיבות ענקית בהיסטוריה של הקולנוע והוא מככב בהרבה מאוד סרטים, חלקם ממש מיסודות הסינמטיקה: מכל הג’ין ג’וינטס בכל הערים בכל העולם, דרך ארוחת בוקר אחת מפורסמת, גטסבי אחד גדול ומרגל שנכנס בסופו של דבר לדיכאון, ועד מדריך הטרמיפסט לגלקסיה.

אם להיות לרגע רציני, אני חושב שזה נובע כמובן מהצורך שהתפתח בשנים האחרונות: ג’ין – בניגוד לסקוטש – הוא לא משקה פופולרי מאוד בקרב גילאים מסוימים (1) וקשה (2) לייצר מותג פיקטיבי יוקרתי של המשקה הזה.

אם מדובר בשתיינות לשמה, למשל כמו זו של פיטר קווין ב- Homeland או של ונדי ביירד ב- OZARK, אזי שולחים אותם לסופרמרקט הנידח ביותר שאפשר למצוא, להוריד כמה בקבוקים של וודקה חסרת שם אבל אדומת-או-שחורת-תווית מהמדפים.

כמה משקאות פיקטיביים פופולריים

הרבה מהמשקאות הפיקטיביים שאנונו רואים בשנים האחרונות הם פרי הדימיון של אנשי Independent Studio Services: חברה משפחתית שמספקת כבר יותר מ- 40 שנים את כל צרכי הנשק, הסיגריות והדרינקים של הוליווד. אם יש לכם מותג אמיתי, הם ישמחו למצוא לכם placing בסדרת טלוויזיה או סרט, אבל מצד שני, אם נוצר אצלכם צורך במשהו כמו איזה ברבן או ויסקי מהסרטים, הם ישמחו לתת לכם להשתמש ב- Jack Danzels או באחד מהמותגים האחרים שיצרו.

אהבתי במיוחד את ההופעות האחרונות של J. Darby ברבן, אבל אתם מוזמנים לחפש שמות כמו Large Whisky (דוק מרטין), או Glen McKenna (איך פגשתי את אמא), Balmoor או Glencallan.

בינתיים, אגב, יש יותר מוויסקי פיקטיבי אחד שהפך למציאות. אחד הוא הוויסקי של Champagne ב- Kingsman, והשני נוצר בהשראת הדרינק של רון בורגנדי: ה- Great Odin’s Raven סקוטש שלו זמין לקנייה גם ב- Master of Malt.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה אלכוהול, תהיות שונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.