אפק שרדונה: 2 יינות מעולמות אחרים באותו יקב

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

יקב אפק שוכן בראש העין, וכל התוצרת שלו היא כ- 7,000 בקבוקים. בשנתיים או שלוש שנים האחרונות הוא התפרסם בעיקר בזכות יינות ה-אפק שרדונה שלו, אבל יש לו גם יינות אדומים מצוינים.

גילוי נאות: כפי שיהיה גם ברור מתוכן הכתבה – אני מקווה – אני מייעץ ליקב ומסייע לו.

את ההיכרות הראשונה שלי עם יקב AG (דאז) ועם אהרון וחלי ג’לאח, ערכתי אחרי שישראל פרקר (winesisrael.co.il) נתן להם את הטלפון שלי. ההתרשמות שלי אז, בשנת 2015, הייתה שביקב חסר קצת כיוון, למרות שהעשייה הייתה מדויקת מאוד ונקיה; נקייה הרבה יותר מזו של יקבים גדולים ומוכרים יותר.

בטעימה אחר כך, בה נכחו כמה חברים, הייתה הערה נוספת: “כל היינות דומים זה לזה… אין מספיק הבדל.”

שרדונה אפק 2015

אפק שרדונה ריזרב 2015: לפני שנה, על היין הזה אמר יינן, מהמפורסמים בארץ: “הוסיפו לפה משהו. לא יכול להיות שזה שרדונה.” (צילום: אייל קרן)

אהרון ג’לאח עוד מזכיר לי את האמירה ההיא שלי, בכל פעם שאנחנו טועמים יחד יין; האמירה על ה’כיוון’, ואני מזכיר לו ש”אסור שהיינות יהיו דומים מדי זה לזה.”

ואכן, יש היום הרבה יותר סדר ביינות, יש כיוון ואני חושב שיש גם שונות בין היינות האדומים השונים: כל אחד יכול למצוא מה שהוא או היא אוהבים כאן; מיינות פירותיים, יחסית ‘שתיים’ כמו ה’וולירון’ מבוסס הסירה, ועד הבלנד הבורדולזי, ה’כבד’ יותר של היקב – “ארומה”.

אפק שרדונה – הבסיס הלבן

שני יינות לבנים מובילים את העשייה ביקב, שניהם עשויים 100% שרדונה, באותה צורה בדיוק (ייננות, התבגרות וכו’). ההבדלים בין היינות הם יותר מכל דבר אחר במקור הענבים ובהבשלות שלהם. טעימה של יינות שרדונה רבים שעשינו (טעימה עיוורת) לפני שנתיים, זיכו את היינות שלו בהרבה מאוד מחמאות.

השרדונה – להבדיל מהשרדונה ריזרב – עשוי מענבים שמקורם בכרמים של ‘גוש עציון’, בגוש. זהו יין בעל פרופיל ארומתי טרופי יחסית, בעל גוף די עבה, עם מעט עץ. ברוב השנים יש בו משהו דמוי אשכולית, ש’סוגר’ את הרקע הטרופי בצורה טובה.

לעומת היין הזה, השרדונה ריזרב משנה את אופיו בהתאם לשנת הבציר – ולמקור הענבים. בשנת 2015 המקור היה בכרם ‘ננה’ שבנגב, והיין הזה כיכב בצורה נפלאה בטעימות בשנים 2018 – 2019. לשמחתי יצא לי לשתות ממנו גם השנה, והוא עדיין ממשיך ומתפתח ולא נס ליחו.

ב- 2016 לא נעשה ריזרב. בשנת 2017 הענבים הגיעו ממקורות אחרים (הר ברכה) והיין היה – בהגדרת איתי להט “ירקרק וכמעט סוביניוני”. ייננים אחרים, ביניהם ערן פיק MW, שאי אפשר להתלונן על מה שהוא עושה בגזרה הלבנה, מציינים לעיתים קרובות את המינרליות שלו ואחרים טועים לחשוב שהוא בכלל לא יין מקומי.

היין מבציר 2018 שוב שונה (ענבים בחלקם מכרמי עמק האלה, נוסף על פרי מהר ברכה) ומדגיש מעט יותר את העץ. עם זאת, המינרליות נשמרת היטב והעץ שם, הרמוני להפליא ומשמח, בלי להעיק ובלי להסתיר את הפירותיות. שני היינות – זה של 2017 וגם זה של 2018 – הם יינות שיתיישנו היטב ויתפתחו בשנים הבאות. (בציר 2018 הוא זה שיש ממנו כרגע למכירה.)

יינות אפק אדומים

הבטחתי כמה מילים על הינות האדומים:

הוולירון – בלנד של זני רון – הוא ה-  intro wine של היקב, מבחינת משקל וגוף ומוכנות לשתיה. אפק “ארומה” הוא היין הכבד יותר, כאמור, אבל בשנתיים האחרונות ירדו העוצמות של היין, והוא הרבה פחות “בשל” או ריבתי.  שני היינות האלה מוכנים לשתייה כאשר הם יוצאים מהיקב; כל אחד בסגנונו הוא.

באמצע יש שני יינות שההרכב שלהם משתנה בין הבצירים: לעיתים היינות זניים – לעיתים בלנדים. אלה יינות שצריך לגלות שנה אחר שנה (הם מכונים ‘טרז’ר’ ו-‘סיקרט’), אבל הרעיון הוא לעשות יינות שיהיו מלווי-אוכל מצוינים, אבל בעלי פוטנציאל התיישנות טוב ולא בהכרח יינות שמתאימים כלל לשתייה בשנה בה הם יוצאים לשוק.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, טעימות, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.