יין יפה? אסתטיקה של יין בעידן הפוסט מודרניסטי

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

האם יש "יין יפה"? האם אפשר לתאר יין בתואר הזה "יפה"? הרשו לי לטעון שאין דבר כזה "יין יפה". אולי אפילו שהיין איבד את היופי שלו, ואנחנו נכנסים לעידן שבו אין משמעות ביין שהיא מעבר למה שטועמים כאן ועכשיו

רשמי טעימה שקיבלתי מחבר ושאלות שהעלה בפני הח' ע. פיק MW בדבר ביקורת יין, הציפו שוב שאלות שאני שואל את עצמי לעיתים. שאלות על אודות ביקורת יין ובעצם על אודות האסתטיקה של יין:

בעידן של "יין טבעי" ומינימום התערבות, האם יש משמעות ל'יופי' ביין? האם יין יכול להיות "יפה"? ואם כן, האם זהו תיאור סובייקטיבי, בדיוק כמו "טעים", או שאפשר להגדיר יין "יפה" שיהיה נתון לכללים אובייקטיביים? שאלות כאלה, ושאלות נוספות.

"There is a casual, exclamatory use of "beautiful" which is almost entirely empty of meaning, amounting to no more than an expression of a favorable attitude."
John H. Brown, University of Maryland

ערן פיק, יינן ומנכ"ל יקב צרעה, שאל אותי באחד האמשים "(האם) אתה חושב שהביקורת שלך מנותקת מפרשנות אישית שלך על היין?"

לכך עניתי שהביקורת עצמה לא לחלוטין מנותקת ולא יכולה להיות, אבל אני משתדל שהיא לא תהיה תלויה בטעם האישי שלי.

פיק ענה ש"כל כתיבה ביקורתית היא כתיבה על הפרשנות הסובייקטיבית שלך בזמן הטעימה."

למרות שביקורת יין היא משהו של "כאן ועכשיו", ומתארת מצב נתון, לאמירה האחרונה של פיק אני נוטה פחות להסכים. למה? כיון שיש דברים שאינם סובייקטיביים במובן של "אהבתי" יותר או פחות. אסביר.

כשאני כותב ביקורת, אני מנסה להעביר את מבנה היין: חומציות וטאנינים, למשל. אני כן משתמש במילים כמו "מאוזנת" או "טובים" שהן מילים סובייקטיביות לכאורה, אבל לא באמת: "טובים" הם לא עניין אישי. אני לא כותב "טובים-לטעמי", אלא טובים באופן אבסולוטי כלשהו. ה"כלשהו" הוא בעייתי, זה נכון, בגלל שהוא לא ניתן לכימות, אבל הוא בכל זאת יותר אובייקטיבי בעיני, מאשר סובייקטיבי.

אני טוען שישנם כללים אובייקטיביים לתיאור (ומכאן גם לייצור) יין, אפילו אם הם לא ניתנים לכימות.

מכאן, אני עובר לשאלת ה"יפה" ביין ויין יפה בכלל.

האם יש דבר כזה? האם הוא אפשרי? ואם כן, האם אני יכול לומר "יפה" בדיוק (או לא בדיוק – באותו אופן, נניח) כמו שאני אומר "טאנינים טובים"?

יין יפה אולי - לא כאן...

דריכת ענבים בגת…
Mathieu Lauweriks, 1894

יין יפה: יין ואסתטיקה

יופי הוא עניין אסתטי, נכון? אסתטיקה בוחנת איך ליצור יופי ומהו תפקיד היופי ביצירה; נניח ציור או פסל.

נניח שיין הוא "יצירה": יש יד מכוונת בעשייה שלו וכאשר אני אומר "מכוונת" אז היא שואפת לתוצאה מסוימת; ליין שיש לו מבנה, עושר של טעמים וארומות ושהוא משרה על מי ששותה אותו תחושות מסוימות. ואם זו יצירה, אזי יש לה אספקטים אסתטיים.

בעבר הרחוק היו ניסיונות להגדיר 'מהו יופי' באמנות על פי אמות מידה מתמטיות או אבסולוטיות שונות; יחסים בין אלמנטים שונים כמו גובה ורוחב, יחס הזהב וכו'. בשלב מסוים בא הפילוסוף קאנט ואמר שאין חוקים וכללים שאפשר לקבוע על פיהם מהו "יפה". למה? כי כאשר אנחנו מסתכלים על משהו, אנחנו שופטים אותו על פי הניסיון האישי שלנו או ההיגיון או על פי מושגים שונים שרכשנו.

אדם אחר,  שיגיע ממאדים, ישפוט את אותו אובייקט על סמך מה שהוא רגיל לראות על מאדים, ויכול להיות שיגדיר את הדברים אחרת, גם אם יעמוד האובייקט בכל כללי הזהב האפשריים.

אפשר לחלוק על זה, אבל אם זה המצב, אזי הח' פיק הוא סוג של קאנט: הוא מדבר על פרשנות סובייקטיבית בזמן הטעימה ומכאן יוצא שאי אפשר להגדיר בכלל מהו יין "יפה": כל אחד רואה יופי בצורה אחרת, סובייקטיבית, אפילו אם הוא מנסה לשרטט את היין באמצעים אובייקטיביים לכאורה (חומציות/טאניות/אורך וכו').

האם מכאן יוצא שאמירה שיין הוא "יין יפה" היא אמירה לגמרי סובייקטיבית והיא שקולה ל"טעים" או "לא טעים"? האם יכול להיות שהיין של הח' פיק עצמו (רק לשם הדיון) הוא בעצם יין "רע"?

מאוד יכול להיות. אבל זה אומר שאני לא יכול לחלוק את מושג היופי שלי עם אנשים אחרים, אפילו על בסיס בסיסי כלשהו; אלמנטרי לגמרי.

ואם אנחנו לא מקבלים את הפרשנו הקאנטית ליין, האם יין יכול להיות "יפה" על פי כללים כלשהם? נניח על פי נאמנות היסטורית או טרוארית או על פי רעיונות היינן?

יין יפה ויין בכלל, בעידן הפוסט מודרניסטי

ליין יש הקשרים תרבותיים, מקומיים ואפילו היסטוריים. אפשר לומר למשל, שעל ההקשרים המקומיים מבוסס כל עולם היין הישן, כל שיטת האפלסיונים וכו'.  על ההקשרים התרבותיים מבוססת אולי עשיית היין של העולם החדש: הרקע של היינן, טעמו האישי – שמבוסס על החינוך ועל הניסיון האישי שלו, וכו'.

זו כמובן הפשטה של הדברים, אבל אם נחזור לרעיון הבסיסי, אז יין נוצר או מיוצר תחת הקשרים מסוימים.

ואם הוא נוצר עם או תחת הקשרים מסוימים, האם הוא צריך להיות נאמן להם?

אם מדובר ביין "טרוארי", אז כן: הוא צריך להיות מחובר למקום שממנו הוא מגיע. אם הוא יין אישי – לאדם שיוצר אותו, ובכל מקרה הוא חייב להיות מבוסס על כללים מסוימים; כללים של טעם, של "אופי" או מאפיינים אורגנולפטיים (ארומתיים וכו') זניים.

בלי הכללים האלה, כיצד יהיו לו ההקשרים המדוברים?

והנה רשמי הטעימה שקיבלתי מאותו חבר אותו הזכרתי בתחילת הדברים. הוא אומר כך:

"נראה לי שהיום יותר מאי פעם, קשה לתת ציון ליין. יש הרבה מאד מקום לחוויה אישית והרבה כבוד למה ששונה. טעמתי אתמול יינות שהחלו לייבא ארצה, שלפני 10-5 שנים לא היו יוצאים משטח העיירה. זה איום ונורא והנה זה כאן. (מישהו ש.ק.) כתב על יינות אחרים שהיינות נוראיים ונפלאים, אז הכול אפשרי כרגע."

האם הכול אכן אפשרי? האם יין יכול להיות נורא ואיום ובאותה עת נפלא? האם זו משמעות עידן הפוסט מודרניזם ביין?

אני חושב שכן. יין כזה הוא בוודאי לא בלתי אפשרי. אולי הוא לא יהיה 'נפלא', אבל הוא יכול להיות "מרתק", אולי "מסקרן" או "מעורר מחשבה". Interesting, כמו שהאמריקאים אומרים, כשהם לא בדיוק מתכוונים ל"טוב". הוא יהיה, בכל מקרה, למרות הכול – כולל גם חוסר התערבות ייננית – סובייקטיבי מעצם היותו.

זה כל העניין, בעיני, של היינות ה"טבעיים" השונים; אלה שלא מיוצרים על פי כללים יינניים מודרניים ואפילו לא תחת כללים ארכאיים. אלה שמיוצרים ללא התערבות או עם מינימום התערבות ייננית, כזו שיכולה להעניק ליין סגנון אישי או למנוע פגמים שיסתירו ויסוו סגנון מקומי כלשהו.

בעיני, במידה רבה, אנחנו נמצאים בעידן הפוסט מודרניסטי של היין: עידן שבו אין קשר יותר בין ההיסטוריה, המקום או התרבות של מה שיצרו "יין".

האם ייתכן שיין שלא מתערבים בו אינו נאמן למקום בו הוא נוצר, לענבים מהם הוא מגיע?

אני חושב שכן. הענבים בהם אנחנו משתמשים היום פותחו על ידי בני אדם כדי להיות כלי לייצור יין תחת כללים מסוימים. אי אפשר לנתק את הפרי ממי שעושה בו שימוש ומהרעיונות שמנחים אותו וממי שפיתחו את הפרי הזה במהלך הדורות.

אם לא משתמשים יותר בכללי הייצור השונים, בחומרי ותהליכי ייצוב או ניקוי, אי אפשר למצות את המיטב מהפרי. כן, יש גבול לכל דבר כמובן (אפשר לא להוסיף שמרים, למשל) אבל אי אפשר ללכת לקיצוניות המוחלטת ולהחליט לנתק לחלוטין את העשייה מהרקע שלה.

אם בעידן הנוכחי של היין אין יותר קשר בין היינן והסגנון האישי או הרעיונות שלו, ובין המוצר הסופי שהוא מייצר, הרי שזהו עידן שטוח, שבו רעיונות וסמלים לא משחקים תפקיד ויש רק את מה שרואים מולנו או מה שטועמים. במידה רבה אני אפילו יכול לקחת את הדברים לקיצון, ולומר שבעידן הפוסט מודרניסטי הזה אין יותר ערך לשמו של מוצר או מותג, ויין כזה – פוסט מודרניסטי – שומט את הקרקע מתחת רגליהם של שמות גדולים רבים.

במצב כזה יין יכול להיות "רע" במובן שהוא 'מלוכלך' או נעדר חומציות או "שטוח" או שהוא "לא נכון" מבחינה ייננית-מסורתית, ועדיין להיחשב יין "טוב" או "נפלא" ואפילו "יפה", וכל התיאורים האלה יהיו נעדרי משמעות לגמרי.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, תהיות שונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.