ג’ין ג’נקיז: מגוון הג’ין של יורוסטנדרט

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

סקירה של מגוון סוגי ג’ין מבית היבוא של יורוסטנדרט. שמות כמו גרינול, דייקין, אופיר, בלום ואחרים

הג’ין קרייז בארץ כבר לא חדש, אבל הוא רק מתחזק והולך: בכל שבוע או יומיים אני מקבל הודעה על מוצרים חדשים שנמצאים בדרך אלינו, יש כמה וכמה יצרנים מקומיים שנכנסו ועדיין נכנסים לעסק ומתחילים גם לראות כאן יותר ויותר מוצרים מתובלים; כאלה שמזכירים את ה”וודקות בטעמים” של הימים הנוראיים ההם, ימי הוודקות בטעמים, הסמבוקות בטעמים, השנאפסים בטעמים והסירופים בטעמים (היו גם ניסיונות לטקילה בטעמים, אבל אלה נעצרו בינתיים).

אין לי בעיה עם טעמים, אבל אני רק מקווה שהסנוניות עליהן אני מדווח כאן לא מבשרות את בואן של להקות זרזירים או מיינות.  כמו שזה נראה, אגב, כיווני הטעמים הם מגוונים, ולא תמיד “אננס” או “אסהי” או דברים כאלה. לפחות לאנשי הג’ין יש יותר דמיון.

 

לענייננו: יורוסטנדרט היא יבואנית וודקה רוסקי סטנדרט ומוצרים נוספים בתחום היין והאלכוהול וכן יבואנית של מים מינרליים (בורז’ומי) והיא חברה-אחות ליבואנית גבינה גדולה. מגוון המוצרים הוא כבר די גדול, ויש ביניהם רשימה ארוכה ומכובדת של סוגי ג’ין שונים, שכולם שייכים לתאגיד Quintessential: מי שייצרו בעבר הרחוק את ג’ין “Q” שהיה חביב עלי במיוחד. מדובר מיוחסת למדי של מוצרים, בעלי מסורת ושמות, שאת רובם אסקור הפעם. לקבוצה יש מגוון שלם של סוגי ויסקי, עליהם כבר כתבתי בעבר.

וזה הולך להיות די ארוך…

תומס דייקין מנצ’סטר ג’ין

הג’ין הזה נקרא על שמו של אחד מחלוצי הג’ין, או מי שעשו הרבה כדי לשפר את האיכות והרמה שלו. לג’ין הייתה מסורת של משקה זול ורע, מסוכן, שהיווה סכנה אמיתית לרבים מתושבי הערים הגדולות של אנגליה במאה ה- 18. במחצית המאה הזו העניינים החלו קצת להשתפר (בעיקר בעבקות שינויים במדיניות המס), אבל עדיין, כאשר דייקין התחיל לזקק ג’ין, זה לא היה משקה שנמכר לשועי הארץ, נגיד ככה.

דייקין נכנס לעסק כאיש צעיר (בערך בן 25) ופתח מזקקה פחות וא יותר באמצע הדרך בין ליוורפול למנצ’סטר. שתי ערים שיהפכו בעתיד הלא רחוק לשני מוקדי תעשייה ומסחר מהחשובים באימפריה הבריטית. פתיחת מזקקה – ויותר מזה, מקום לשתות בו את התוצרת שלה – על הדרך בין שתי הערים האלה היה מהלך חכם.

קווינטסנשיאל לקחו את השם ואת המסורת שקשורה בו (המסורת של דייקין היוותה בסיס לג’ינים מעולים כמו גרינול ובומביי) ויצרו ג’ין על שמו של דייקין. הוא מבוסס על 11 רכיבים בוטניים – לא ממש על המתכון המקורי של המזקק עצמו – וביניהם ערער (כמובן), זרעי כוסברה, אנג’ליקה, ליקוריץ, ושורש חזרת (מכל הדברים שבעולם). בנוסף יש כאן ייצוג כבד להדרים – קליפות תפוזים ואשכוליות.

החוזק האלכוהולי הוא 42%. הבקבוק מרובע, דומה ככל הנראה לבקבוקים מהעידן של דייקין. כתוב עליו “מנצ’סטר ג’ין'”. הבנתי שהיו או שכבר התממשו תוכניות להעביר את דודי הזיקוק הקטנים ששימשו לייצור הגי’ן למנצ’סטר עצמה, לבר-מזקקה במרכז העיר. בכל מקרה, זהו ג’ין שבו אופי הערער בולט מאוד, עם גוונים ירוקים חזקים. הוא יבש ומאוד יפה בסופו של דבר. יש בו מנעד לש טעמים, אבל הוא מאוד בסיס הג’וניפר, לכל אורך הדרך. 220 ש”ח – לא זול, אבל קנייה טובה למי שאוהב ג’ין.

ג’ין גרינול’ס (G&J Greenall’s)

הוא קשור ישירות לג’ין שרק עכשיו הזכרתי: תומס דייקין, ולתומס אחר – תומס גרינול. קצת מסובך, אבל הקשר הוא די פשוט: גרינול היה הבעלים של מבשלת בירה ופאב סמוכים למדי למזקקה של דייקין. יורשיו של גרינול קנו את המזקקה מהיורשים של דייקין, והפכו למעשה לבעלים של ה”אופרציה”, כאשר G ו- J מייצגים את השמות של שניים מהיורשים האלה.

הג’ין מיוצר ככל הנראה על פי המתכון המקורי של דייקין, אבל לא בדודים המקוריים (שהושמדו בשריפה). זהו ג’ין בעל משונה מרכיבים בוטניים. הוא נקי וטוב, בעל ניחוחות ערער עדינים יחסית והדרים. הפה מעט שמנוני, קצר, מתקתק ומעט-מעט חריף בסיומת. הוא עולה 80 ש”ח לצרכן. זה לא מאסטרפיס (רחוק מלהיות ג’ין מתוחכם), אבל בתור משקה בסיסי, הוא בהחלט עושה את העבודה.

בתוך כל הסלט הזה יש שני מוצרים “מתובלים, או ג’ין בטעמים:

הראשון הוא Wildberry שיש לו צבע ורוד עליז (לא GAY, פשוט שמח) וקל, וטעמיו סוכרייתיים וקצת קיטש. אני מניח שהוא ילך טוב בקוקטיילים (90 ש”ח; 37.5% אלכ’)

השני הוא Blueberry והוא כבר קצת יותר מעניין, במיוחד באף: קצת ירקרק על רקע הפרי של הרכיבים המוספים האחרים. יותר מעניין, כאמור, אבל עדיין באותו סטייל מתקתק. ככל הנראה יגיע ארצה.

סדרת המוצרים השלישית –

Bloom London Dry

אם אם צריכים הסבר על מה ההבדל בין לונדון דריי לג’ין אחר, אני מציע שתציצו בכתבה הזו. אחרת, המשיכו הלאה:

המזקקת – master distiller – הוא ג’ואן מור; אותה מאסטר דיסטילר שאחראית גם על המוצרים האחרים. מעניין לראות כיצד מזקק אחד או מזקקת, יכולים ליצור מוצרים בדגשים כל כך שונים זה מזה, כאשר כל אחד פונה לחתך אוכלוסיה וצרכים אחרים. זה אולי יותר פשוט לכאורה במוצרים מזוקקים מאשר ביין, נניח (בגלל עונתיות, משך זמן ארוך יותר לייצור וכו’), אבל עדיין צריך גמישות מחשבתית ופחות אגו, כדי לעשות דברים שונים כל כך.

שני הג’ינים הקודמים שייכים לז’אנר מונחה הג’וניפר: הרבה ערער, וכל מה שסביב – מסביב. כאן אנחנו מקבלים סדרה של מוצרים שיש בהם יותר דגש על אווריריות, בעיני, יותר פרחוניות ו”אהבה”. הלונדון דריי מבוסס על השריות ארוכות על הרכיבים, זיקוק מאוד איטי ורכיבים שהם בבסיסים יותר פרחוניים ופחות אדמתיים: פרחי קמומיל, למשל, יערה ופומלה. זהו ג’ין שיש לו מתקפה עגולה ושמנונית מעט, אבל הוא עדיין על הצד היותר קל. הרכיבים האחרים – ג’וניפר, שורשים ושות’ – מעניקים לו עומק, אבל זה עדיין יותר ג’ין לשתיה כמשקה נקי, ופחות – הרבה פחות – לערבובים. לא הייתי שותה אותו אפילו על טוניק, למשל. (130 ש”ח; 40% אלכ’)

בתוך סדרת המוצרים הזו יש מוצרים שונים:

Bloom Jasmine and Rose – מחזק עוד יותר את הפרחוניות? כן, נותן יותר ארומות כבדות של פרחים ובכך הוא מאוד מורכב, יפה, אבל למרבה הפלא עדין יחסית לקודמו, ירקרק ולא סמיך.

Bloom Lemon and Elderflower – עם  25% אלכוהול. ליקר נעים והדרי מאוד. לא כבד. מתקתק אבל יבש בסיומת. זה מעניין, כי זה טייק מאוד לא שגרתי על לימונצ’לו. בראבו לעצם הרעיון. (יגיע ארצה)

Bloom Strawberry Gin Liquer – משקה אחר לגמרי. זה ליקר מלא תותים. מיקסר טוב, יבש ומתובל. חביב.

ג’ין אופּיר – Opihr

כן, אני יודע שהפיתוי המיידי הוא לקרוא את זה אופיר, כמו המקום האגדי, ויש לי גם הרגשה שלשם כיוונו, אבל כדי לרשום סימן מסחרי, זה פתרון מצוין. כך או אחרת: זהו ג’ין מתובל מאוד, שגם מקבל את התיאור “Oriental Spiced”. הוא מכיל 42.5% אלכוהול והמון תבלינים, שהדומיננטי שבהם הוא כמון. כל כך דומיננטי, עד שקשה לפעמים להרגיש במשהו אחר, אבל זה לא נורא: הג’ין הזה הוא מוצר טוב מאוד לקוקטיילים. כמות שהוא על קרח או טוניק? פחות, אני חושב. (140 ש”ח)

ג’ין Berkeley Square

לונדון דריי בזיקוק איטי (48 שעות) עם “בוקה גרני” של עלי קפיר ליים, לוונדר, בזיליקום ורכיבים אחרים. הפה מאוד יפה, עגול ומרשים. יש אווריריות קלה של מנטה וירוקים אחרים ובסך הכול מוצר מעניין (ויקר-  600 ש”ח) שמגיע ארוז במארז מאוד יוקרתי.

ולסיום, ג’ין אחד שלא קשור בגו’אן מור וחבריה ב- Q:

Gun Powder Irish Gin

שימו לב שיש כמה מותגים תחת השם הזה – Gun Powder – וכל אחד פחות או יותר מסיבותיו הוא. קצת מבלבל? נעשה סדר.

הג’ין הזה מגיע מאירלנד והוא פרי יזמותו של ברנש בשם P.J. Rigney, שעבד במשך כעשר שנים בבייליס, יצרנית האייריש קרים הידועה, כמה שנים בתעשיית הוויסקי ואצל יצרני אלכוהול שונים באירלנד, בכלל. האיש עזב את מקום עבודתו האחרון כדי לעשות משהו אחר ולהגשים חלום, ויחד עם אישתו, הקימו מזקקה.

הג’ין שהם עושים מוקפד מאוד – מהאריזה ועד לטעמים השונים: בקבוק בעל מראה מאוד מיוחד, פקק שעם עם מכסה נחושת ו- what not. התוכן גם הוא מצוין, אבל אומר משהו קודם על המרכיבים.

Gun Powder  הוא כינוי למראה מסוים של תה, לרוב תה ירוק, בגרגרים שמזכירים גרגרי אבק שריפה גדולים, כמו אלה ששימשו תותחים. ובאמת, יש בג’ין הזה גם תה ירוק. זה, בנוסף על לימון סיני, אשכולית וקפיר ליים, שכולם (עם התה) ממוצים באדים. המיצוי מוסף למה שעובר זיקוק בדוד, שזה ערער, אנג’ליקה, אוריס, קימל, זרעי הל, כובי אניס ועוד כמה דברים.

התוצאה היא ג’ין שמאוד אהבתי: גם הוא, כמו האופיר, יתאים לאוכל הודי, אבל לא זה העניין. הוא קודם כל פחות מתובל ממנו. דבר שני, התה מורגש כאן מאוד וכמעט מחפה על הטעמים של הערער.

זה, אולי יחד עם הדייקין, הם שני סוגי הג’ין שיתאימו הכי הרבה לטוניק.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה אלכוהול, טעימות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.