דבלינר: 7 סוגי ויסקי אירי חדש

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

ויסקי אירי זוכה לעדנה רצינית בעולם, והביקוש לו עולה וממשיך לעלות. יורוסטנדרט מציגה מגוון של סוגי ויסקי אירי חדשים בייצור מזקקת דבלינר

ויסקי אירי היה פעם סוג הוויסקי השולט בעולם. טעמיו הרכים יחסית, נגישות האירים לאטלנטי ובכך גם לשווקים רבים בעולם, הפכה אותו לזמין מאוד. סביבות אמצע המאה ה- 19 ועד תחילת המאה ה- 20, זה היה הוויסקי שכולם שתו. גם באנגליה.

עוד במהלך המאה ה- 19, חל שינוי בהעדפות הצרכנים ובאופן הייצור של ויסקי בסקוטלנד. השינוי אולי לא הורגש מאוד בתחילת הדרך, אבל בעשור הראשון או השני של המאה ה- 20, האירים כבר הרגישו נפילה רצינית במכירות.

שניים או שלושה דברים תרמו לעניין הזה:

אימוץ מזקקת קופי וזיקוק רציף על ידי יצרני הוויסקי הסקוטים, לאחר שנדחתה בבוז על ידי האירים: הסקוטש היה עכשיו נקי יותר, רך, זול יותר וזמין יותר.

הופעתם והעלייה בפופולריות של יצרני בלנדד סקוטש – ג’ון ווקר, בל ואחרים – מה שהפך את הסקוטש נגיש הרבה יותר מבעבר, במיוחד בקרב השכבות הגבוהות.

חלוקת אירלנד לשניים: רפובליקה קתולית עצמאית, וחלק שנשאר בידי בריטניה, פרוטסטנטי.  זה קרה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. כל המאבק שקדם לכך והניתוק עצמו, גרמו לכך שאירלנד מצאה את עצמה מנותקת למעשה משוק די חשוב שלה ומנותקת מאספקת חומרי גלם (שגם ככה הייתה לא במיטבה, בגלל מלע”ם I).

הוויסקי האירי יכול היה לשרוד, כיון שהשוק העיקרי והמוביל שלו היה בשנים האלה ארה”ב, אבל זה לא קרה. 1920 הייתה השנה שבה הוחלו בארה”ב חוקי היובש, והשוק הזה צנח בהיקפו. למעשה בושמילס הייתה היחידה שעברה את התקופה הזו פחות או יותר בשלום.

בקיצור, האירים עברו ממצב שבו יש מאות מזקקות ויסקי באירלנד, למצב שבו, בשנת 2011, יש בה שלוש בלבד. המצב הזה נמשך למעשה פחות או יותר עד לעשור האחרון. שתי מזקקות גדולות סיפקו את כל הוויסקי האירי בכלל, וייצרו גם מותגים שונים, תחת שמות מוכרים כמו פאוארס, טולמור דיו, קילבגן ושמות רבים אחרים. למעשה, מה שרבים לא יודעים אולי, הוא ששני השמות הגדולים של האייריש – ג’יימסון ובושמילס – היו שייכים לאורך תקופה ארוכה לאותו תאגיד (פרנו ריקאר) והיו עוד תופעות מוזרות.

שינוי בדרישה לוויסקי אירי בעולם

בשנים האחרונות רואים בעולם דרישה הולכת וגוברת לוויסקי אירי. עלייה במחירים של סוגי סקוטש מסוימים ותנודות בזמינות של מוצרים שונים, בלבול הצרכן במושגים שונים ומשונים ועלייתו של המושג הלא ברור NAS  (No-Age-Statement; אחרי ששנים ארוכות טחנו לצרכנים על חשיבות משך ההתיישנות של ויסקי) עם שמות כאלה ואחרים, וסתם שינויים בהרגלי הצריכה ואופנה, הביאו לירידה במכירות של ויסקי סקוטי. האמריקאים עולים כיום לא מעט על חשבונם, וכך גם האירים.

בעקבות השינויים האלה, אנחנו רואים כניסה לשוק של מותגים חדשים ומוצרים חדשים. אחרי שהרבה שנים דיברו רק על ויסקי אירי מזוקק שלוש פעמים, אפשר למצוא היום יותר ויותר potstill אייריש (ופויטין – תזקיק לא מיושן) והרבה מוצרים ממזקקות ארטיזנליות קטנות.

אחת החברות האנגליות דווקא שנכנסו לשוק הזה היא Quintessential Brands; חברה שחלק גדול מההתמחות שלה היה ונשאר ג’ין. עכשיו היא הופכת לשחקן משמעותי יותר בשוק ובתחום האייריש ויסקי עם מותגי דבלינר שלה, וזאת גם על ידי כך שהיא מקימה מזקקה משלה, בדבלין.

ויסקי אירי דבלינר וליברטיז

ויסקי דבלינר וליברטיז

ויסקי אירי דבלינר

המזקקה ממוקמת בדבלין עצמה, באזור שנקרא הליברטיז; רובע שבו ככל הנראה שכנו לא רק הרבה מזקקות וברים, אלא גם כל מה שמסביב; מסוג הדברים ה’חופשיים’, או כאלה שמרשים לעצמם בדבלין הקתולית.  אני מדמיין את זה כמו התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, בימים ה’יפים’ שלה.

המזקקה עדיין צעירה ולכן אין מעשית ויסקי משלה, אלא רק תזקיקים. הם אומרים שיקחו את הזמן בכל מה שקשור בהוצאת ויסקי לשוק, וכרגע מתבססים על מקורות אחרים ועל מזקקות אחרות לוויסקי שלהם. לא שום דבר נדיר בעולם הזה, כאמור.

מה ינחה את דבלינר וליברטיז בעתיד?

כרגע יש new make בן שמונה חודשים בלבד. הכוונה היא לא להוציא ויסקי צעיר (3 שנים) בכלל, אלא רק ויסקי מבוגר יותר. בנוסף, המזקקה לא תייצר בכלל גריין ויסקי – שממילא אפשר לקנות בחוץ ונחשב ‘חסר אופי’ (לא נכון, תשאלו את החבר’ה בבושמילס) – אלא רק סינגל מאלט.

דבלינר יהיה מותג מבוסס בעיקרו על בלנדים, ואילו ליברטיז יהיה תמיד מותג של Age Statement.

דבלינר Bourbon Cask
40% אלכוהול. בלנד צעיר. צבע חיוור. אף מתקתק, נעים וחמים (ברבן פיניש, בכל זאת). הפה חלק מאוד, מתובל ומעט חריף. הארומות מזכירות תפוחים ירוקים, כנראה בגלל הגיל הצער ואולי אחוז גריין גבוה.

דבלינר Beer Cask (או Red Ale)
אותו בלנד של ויסקי כמו הקודם, אבל בפיניש של חביות בירה. הצבע מעט עמוק יותר (לא מוסיפים קרמל ולא מסננים בקור). האף מתקתק יותר, ואפשר להרגיז בו ארומות של תפוזים. הפה מלא, יבש יחסית ושוקולדי. סיומת ארוכה יותר והוא באופן כללי עדיף בהרבה על קודמו.

דבלינר Master Distiller Reserve
בן 10 שנים לפחות, על פי נציג המזקקה. מאוד מאלטי, מלא ועשיר. מתקתק מעט במתקפה ויבש בסיומת. זהו ויסקי ממש “חום” באופי שלו, למרות שבצבע הוא די חיוור. אם השניים הקודמים היו בעלי אופי של תפוחים ירוקים או תפוזים, בזה יש הרבה יותר מפירות היער.

דבלינר 10 Years Single Malt
מקור התזקיק הוא Cooley: מזקקה ששווה לומר עליה משהו כאן, כי היא מאפיינת את מה שדבלינר מדברים עליו: המזקקה נוסדה ב- 1970 לע ידי ג’ון טילינג, מי שנשב היות ל”אבא” הרוחני של פריחת האייריש. הוא קנה מהמדינה מפעל מושבת לזיקוק אלכוהול מתפוחי אדמה, היסב אותו והחל לייצר ויסקי בצורה עצמאית, גם עבור אחרים. אני חושב שזה היה אחד מגיוסי ההמונים הראשונים: לחברה יש היום (בעלים אחרים) 300 מחזיקי מניות, שרובם ככולם עדיין איתם, מהייסוד שלה.

בכל אופן, זהו ויסקי מוצלח. קצת שמנוני, בעל מתיקות קלה באף. הפה חלק מאוד ויפה והסיומת יבשה. אין ספק שגם בגלל שהוא מזוקק פעמיים, יש לו אופי משלו ונוכחות.

Dead Rabbit Whiskey
נקרא על שם בר מפורסם בניו יורק, ששני המייסדים שלו הגיעו מאירלנד (למעשה עבדו ב- Merchant Hotel, שהבר שלו נחשב לאחד מהטובים בבריטניה) ולקחו חלק ביצירת הבלנד הזה, כך שיתאים במיוחד לקוקטיילים אמריקאים בעיקר). הבסיס בן חמש שנים וריכוז האלכוהול הוא 44%. ההתבגרות בחביות ברבן ופיניש בחביות אלון לבן קטנות חדשות (100 ליטר) לחצי שנה.

זה בלנדד טוב, אין ספק. האף מצוין, מאוד מדויק ומהוקצע. בסיומת הוא יבש ועוקצני, אבל בסך הכול הוא מתקתק ועשיר בווניל ותבלינים חמים. 210 ש”ח, לא מ-אוד יקר יחסית למה שמקבלים כאן.

ויסקי ליברטיז 10 שנים
למרות שיש הצהרת גיל, יש גם שם ‘פרטי’ לוויסקי הזה וחבריו – כל אחד נקרא על שם של סימטא או דמות כלשהי. זה למשל הוא Copper lane והוא עובר גימור בחביות שרי.

האף מאוד מושך. פה טוב, בעל סיומת חומצית, יבשה. מאוד מלא ושמנוני. בסך הכול ויסקי מאוד יפה, איטי שכזה, קצת חמאתי ומאלטי.

ליברטיז 13 שנים (Murder lane)
הפייבוריט שלי, אני חושב: מאוד מינרלי. גוף רזה יותר מה- 10 שנים. מדויק ומהודק מאוד. יש פה הרבה ברבן, אין ספק והוא מאוד קלוי, אבל מה שמעניין הוא שמעבר להידוק ולפוקוס יש גם מתיקות טובה – לא של וניל. הפיניש הוא בחביות טוקאי ישנות, וזה כנראה המקור.

המחירים נעים סביב 100 – 120 ש”ח לבלנד הבסיסי, 210 – 280 ש”ח לסינגל של דבלינר ולדד רביט. הליברטיז עדיין בדרך ואין להם מחיר.

להלן מחירים מעודכנים:

 

דה דאבלינר 10 שנים 321
דה דאבלינר MDR – מאסטר דיסטילרס רזרב 189
דה דאבלינר ויסקי – בורבון קאסק 119
דה דד ראביט THE DEAD RABBIT 245
דה דאבלינר ליקר ויסקי, קרמל ודבש 119
פיניז FEENEY’S אייריש קרים 79

 

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה אלכוהול, ויסקי, טעימות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.