דמעות היין: גליצרול? אלכוהול? מה נכון?

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

לעיתים קרובות מאוד – קרובות מדי – אני שומע תיאוריות מתיאוריות שונות לגבי מקורן של אותן טיפות שנוצרות בכוסות היין כאשר מערסלים את הכוס. מה האמת מאחורי התופעה, ומה אפשר ללמוד ממנה?עולם היין מלא מיתוסים. אחד המיתוסים הוא מיתוס ה’דמעות’: רבים מתלבטים וחושבים שאותן ‘רגליים’, טיפות או דמעות, מקורן בגליצרול שנמצא ביין. “ככל שיש ביין יותר גליצרול,” אומרים ה”מומחים”, “יש לו יותר גוף. ביקבים בישראל אפילו מוסיפים גליצרול ליין, כדי לקבל יין כבד יותר.”

אוי…

אז לא ממש. אני לא יודע לגבי הגליצרול ביקבים, אבל התופעה על דפנות הכוס נגרמת מסיבות אחרות לגמרי. היא קשורה בפיזיקאי בריטי שכמעט נשכח ובפיזיקאי איטלקי שרק מעטים מכירים היום את שמו.

ג’יימס תומסון היה פיסיקאי סקוטי ממוצא אירי (נולד בבלפסט), שעיקר ההתמחות שלו הייתה בענייני מים ונוזלים. הוא שיפר משאבות, גלגלי שאיבה וחקר חקירה נמרצת את ה(שימו לב)- תרמודינמיקה של המפגש שבין מוצק ונוזל. האיש היה זוכה אולי ליותר הכרה, אלמלא אחיו הצעיר שהאפיל עליו: מאן דהו בשם ויליאם תומסון, שלימים נודע בכינוי “לורד קלווין”. כן בדיוק – ההוא של האפס המוחלט.

במסגרת החקירות שלו, הסביר תומסון הבכור את התופעה הקשורה באותה משיכה של נוזלים שרואים ביין ובמשקאות אחרים: “On certain curious motions observable on the surfaces of wine and other alcoholic liquours,”  . להוכחת ההסבר שלו, הוא גם הציע ניסוי פשוט, שאותו תוכלו גם אתם לעשות בבית – בכל עת – ולשעשע בו גם את אורחיכם.

ההסבר הוא זה: נוזלים מושכים נוזלים אחרים בכח שתלוי במתח הפנים שלהם. ככל שמתח הפנים של הנוזל גבוה יותר, כך הוא ימשוך חזק יותר את הנוזל שסביבו. באופן כללי, למים יש מתח פנים גבוה יותר משל אלכוהול, ולכן הם ימשכו חזק יותר מאלכוהול. ומה יקרה כשתקחו יין, שהוא תערובת (לא תמיסה הומוגנית) של אלכוהול ומים ותבדקו אותו?

כאשר נערסל את הכוס, יעלה יין על הדפנות ויצמד אליהן ויצפה אותן בכח הנימיות. בחלק העליון של אותו ‘ציפוי’ יתנדפו המים והאלכוהול באופן טבעי, אבל לא באופן שווה: האלכוהול יתנדף מהר יותר מהמים, ויותיר את הנוזל הגבוה שעל דפנות הכוס עשיר יותר במים ובעל מתח פנים גבוה יותר. במצב הזה, הנוזל על הדפנות -שהוא בעל מתח פנים גבוה יותר – ימשוך נוזלים מהכוס (“ישאף להתרחק מהיין שבכוס”) תוך שהוא יוצר מעין טבעת סביב דפנות הכוס. היות ובעולם פועל גם כח הכובד, הנוזל שבתוך הטבעת כבר יהיה כבד מדי כדי להחזיק מעמד על הדופן וחלקים מהטבעת הזו יזרמו כלפי מטה, תוך שהם יוצרים את אותן דמעות.

אז למעשה, לפי מה שאני מסביר כאן, התהליך הזה יימשך כל זמן שיש יין בכוס, אמת?

כן. כל עוד הכוס פתוחה וחשופה לאוויר, יהיה נידוף של האלכוהול ולכן ימשיכו ויווצרו טבעות ו’רגליים’ או ‘דמעות’ סביב הכוס. אם תקחו יין ותסגרו אותו – כפי שתומסון הציע – במכל זכוכית סגור ותערסלו אותו, לא יתקבל האפקט המדובר. בסרטון הבא מוסבר כל העניין בצורה נפלאה.

ואיך קשור הפיזיקאי האיטלקי לכל העניין?

ובכן, תומסון תאר את התופעה ונתן לה הסבר ביין, אבל מי שכימת והסביר אותה בצורה כללית היה פיסיקאי איטלקי בשם Carlo Giuseppe Matteo Marangoni , שעל שמו נקראת כיום התופעה. ואם המחקרים של תומסון עוזרים לנו היום להבין את תנועת הקרחונים והנהרות, הרי שמרניוני תרם את תרומתו בתחום העננים והמטאורולוגיה. העקרון שהגדיר משמש אותנו היום כדי לנקות לוחות של חצאי מוליכים באולמות הייצור של אינטל ומתחרותיה ובכלל, כדי לכתוב מאמרים על דמעות ורגליים של יין.

וכמעט שכחתי: האם אפשר ללמוד על תכולת האלכוהול של יין מאופי הדמעות? תאורטית כן. אם תקחו שני יינות בעלי תכולת אלכוהול שונה לחלוטין, ותערסלו אותם באותו כח בכוסות זהות לחלוטין, גובה טבעת הדמעות יהיה גבוה יותר ביין בעל תכולת האלכוהול הגבוהה יותר.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.