Julius: Marc de Galilee

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

זהו סיפור קצת שלא יאומן על אחד ג'וב ואחד יואלי, שביחד הקימו את מזקקת הבוטיק הישראלית הראשונה – החוקית, התקנית וזו שמהמזקקת שלה יוצאים דברים שמצדיקים את ה'לא יאומן'

בניגוד לכל מיני מיזמי זיקוק ישראליים שעדיין מחפשים את עצמם, מזקקת האו דה וי של יובל (ג'וב) הרגיל כבר נושמת, חיה ובועטת לא מעט זמן. לפני כמה חודשים הוא קיבל את רשיון הייצור המיוחל, והחל להוציא את המוצרים שלו: גראפה מתיישנת ואו דה וי, כמו גם תזקיק תמד שעונה לשם "קרופניק".

ג'וב היה במשך שנים מבקר המסעדות של טיים אאוט, ואחד מעיתונאי המשקאות המוערכים בעיר. הוא עדיין כותב, אבל אחרי שהחל לשווק את המוצרים שלו הוא החליט להפסיק לכתוב ביקורת מסעדות. היום הוא בעיקר בענייני אלכוהול – עדיין בטיים אאוט.

ב'סומליה' האחרונה, זו של 2014, שחזרה להיכל התרבות, מצאתי את הדוכן שלו די בתחילת השיטוטים שלי. למעשה, ראיתי את נועם יעקובי, מנכ"ל יקב רקנאטי עומד עם איזו כוסית של נוזל צלול, חשוד. מיד התברר הקשר וההקשר, ובסיפא הוא חביב להפליא, כמובן.

אבל נלך רגע לאחור.

"זה סיפור ארוך," גו'ב אומר לי, "לא לכאן. לא לעכשיו. אני יכול רק לומר שהמזקקת מגרמניה, והשם הוא על שם השותף המקורי שלי, יואלי קראו לו…" ומכאן החלה משימת הבילוש שלי, חיבור של פרטים זה לזה.

לפני כמה שנים הכיר ג'וב את דן יואלי – יוליוס: מהנדס מכונות, איש של תסיסות וחיבה רבה למשקאות וחיים טובים. איש שהיה לו חלום, להקים בישראל מזקקה. יותר נכון, לייצר כאן את הליקר הישראלי האולטימטיבי. כזה, מעשבים שונים ובטעמים שונים, מקומיים. יואלי, שחי בגרמניה ובסופו של דבר חזר מהולנד אחרי שהתיאש יאוש-מה מההולנדים ומהחיים באמסטרדם ומנסיון להפעיל מלון קטן בעיר, השתקע בצפון הארץ והחל בנסיונותיו. כשהכיר את ג'וב, חברה כבר הייתה, ומזקקת משובחת מתוצרת ארנולד הולשטיין בגרמניה והרבה נסיון וידע, ואז האיש נפטר. ככה, מהמחלה, די פתאום.

"והמזקקת עמדה. שנה וחצי היא עמדה, ארוזה. מ- 2010. בניילונים."

ואחרי שנה וחצי גו'ב החליט לחזור לעניינים. לקחת אותם בידיים. "אני מחפש מקום." הוא אמר לי יום אחד. "בצפון. קרוב לכרמים. לחומר הגלם… אל תבוא בינתיים. עד שאין לי רשיון אני לא רוצה שידברו על זה. לא מוכר."

וג'וב התחיל לייצר בעצמו – או דה וי. מי החיים. ברנדי ללא יישון וגראפה. בשלב מסוים הגיע הרשיון המיוחל ועכשיו, אחרי שמשלמים מיסים ומע"מ והכל כשר, אפשר לצאת לדרך. חשיפה אמיתית ראשונה: סומלייה 2014.

ג'אקופו פולי טועם גראפה של יובל הרגיל (צילום: אורי ברוך)

ג'אקופו פולי טועם גראפה של יובל הרגיל (צילום: אורי ברוך)

ונועם יעקובי עומד ליד הדוכן, מסניף ושותה לאט לאט. "יש כאן זגים של שרדונה, מוסקט וסוביניון בלאן." אומר ג'וב: "הכל שלהם, של רקאנטי."

"הם משאירים לך לחות בזגים? בטח סוחטים הכל, לא?" אני שואל בחיוך, ונועם נעלב. קצת.

מאיפה מגיעים זגי הענבים האדומים, ג'וב פחות שש לגלות. "מה אני יודע? כן רוצים שאגלה, לא רוצים שאגלה…" בכל מקרה מדובר בזגים של קריניאן, קברנה סוביניון וסירה. הכל מיקבים שונים. ורק נעמה סורקין עומדת ומחייכת ומגלה שיש לה קצת גראפה מהסיבוב הראשון שלו… לא שזה אומר משהו, כמובן.

בינתיים – שלושה מוצרים.

Blanc de Galilee – (כשר) גראפה מזגים של מוסקט, שרדונה וסוביניון בלאן. מתקתקה – ללא תוספת סוכר, ארומתית מאוד, מפולפלת וחביבה להפליא. מאוד נקיה ועגולה. כמו המשקאות האחרים היא מכילה 40% אלכוהול, אבל אלכוהול כזה שלא קופץ וסוגר את האף. הכל מאוד עדין ונקי. "זה המזקקת," ג'וב אומרץ "יכולתי למכור לך את זה שזה היד של המזקק והכל, אבל תכל'ס? איכות הבניה של המזקקת היא זו שעושה הרבה מאוד מהעניין – ובעיקר את זה. זו מזקקת שבנו ביד, לפי המפרט של יואלי שאותו הרכיב אחרי כל הלימודים המעשיים שלמד לצידם של מזקקים בגמרניה ומקומות אחרים."

תזקיק של פינו נואר – המדובר הוא ממש בתזקיק שמיוצר מיין שיוצר לצורך זה ולא רק מזגים. ג'וב לוקח גם את ה- lees, אבל העובדה שהברנדי מיוצר גם מיין בעצמו מורגשת היטב. זהו "ברנדי" טוב, נקי וטעים מאוד. יוצרה כמות קטנה – רק לבארים.

Marc de Galilee – זו הגראפה המתיישנת. כרגע התזקיק הוא בן שלוש שנים, אני מניח מזמנו של יואלי. היא מעט ירקרקה, מפולפלת ומתקתקה בעת ובעונה אחת. חדה ויבשה בסיומת.

Krupnik – תזקיק של תמד. משקה מאוד מיוחד, מיושן בחבית שרדונה של קלו דה גת לשעבר. המתקיות כאן שונה מאוד מזו של המתיקות המדומה של הגראפה. היא עגולה יותר וריחנית, ואפשר להרגיש את הדבשיות. הסיומת, שוב, יבשה ומעניינת.

המוצרים כולם מגיעים בשני סוגי בקבוקים ואריזות: 210 ש"ח לבקבוקי 700 מ"ל רגילים. אריזה חגיגית, בפקקים מיוחדים קשורים בחוט ובארגז עץ, רקבנפח של 500 מ"ל יעלו לכם אותו מחיר.  אפשר להשיג בחנויות יין ואלכוהול טובות – ראיתי גם ב'דרך היין' – ושוטים יש בבארים היותר משובחים ובמקומות שמעריכים אלכוהול טוב: אריה, שישקו ושות', לינק בירושלים וכד'.

 

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה אלכוהול, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 תגובות בנושא Julius: Marc de Galilee

  1. מאת נעמה‏:

    קודם כל: כן. ובשמחה רבה. למה? אני מפספסת משהו שצריך להסתיר?
    ודבר שני: באמת? עכשיו הכל כשר?

  2. מאת אסתר ימאי‏:

    היי מאוד נהנים מהגרפה ורוצים לבוא למזקקה האם אפשר ומתי

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.