מנהגי שתיה וזהות לאומית בבית שמש

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

פרופ’ שלמה בונימוביץ וד”ר צבי לדרמן מאוניברסיטת תל אביב, חוקרים כבר שנים ארוכות את תל בית שמש. הגילוי האחרון שלהם היה זה של חותם קטן, ועליו דמות של אדם, הנלחם אולי בארי. תל בת שמש, לדבריהם, יכול לשמש דוגמא מצוינת להגדרת הזהות הלאומית דרך האוכל – והשתיה

“תל בית-שמש הוא אתר מפתח ללימוד קצה גבול ההתפשטות הפלישתית והדינמיקה התרבותית והחברתית באזורי המפגש והחיכוך בתקופת הברזל א’.” אומרים שני החוקרים במאמר באתר רשות העתיקות. התל, שאמור היה להיות כבר מזמן גן לאומי, הוא אחד המרתקים והחשובים שיש בישראל. הוא נמצא גם היום תחת איום של בניה מסיבית של דרום רמת בית שמש, והמאבק עליו עדיין לא תם.

תל בית שמש שוכן בדיוק על הגבול שבין אזור שליטתם של הפלישתים לאורך מישור החוף והשפלה הדרומיים  – אזורי אשדוד-אשקלון-לכיש – ובין האזורים שבהם דרו שוכניה הוותיקים יותר של ארץ ישראל – הכנענים.

התיישבותם של הפלשתים בארץ כנען נעשתה ככל הנראה בין השנים 1180 עד 1150 לפנה”ס, פחות או יותר, תקופת שלטונו של רעמסס ה- 3 במצרים. מרגע שעמי הים האלה הגיעו לארץ ישראל, הם היו בחיכוך מתמיד עם האוכלוסיה המקומית, וידועים סיפורי התנ”ך השונים, כמו אלה על שאול המלך, דוד המלך, ארון הברית ושמשון הגיבור. אלה מתקיימים באזורים בהם היתה התיישבות דלילה יחסית, כפרית בעיקרה, של ישראלים. מצפון וממערב היו כנענים, ואילו אוכלוסיות צפופות יותר של ישראלים היו צפונה מירושלים.

לפלישתים היתה יכולת טכנולוגית גבוהה יותר מזו של עמי ארץ ישראל. הם היו מיומנים כחרשי ברזל, אבל היתה להם גם יכולת בכל הקשור בעיבוד חרס, ויצירת כלים לאוכל ולשתיה. מתקופות שונות של פעילותם, ניתן למצוא כדים מאויירים ופכים שונים, למגוון יעודים ומטרות.

החודש (דצמבר) התקיים באוניברסיטה העברית בירושלים כנס ראשון על אוכל, בלי בישול והכנתם בעולם העתיק. בכנס, בארגון רשות העתיקות, דיברו לא מעט על דגנים והעיבוד שלהם ללחם ומאפים, אבל פה ושם הוזכרו גם משקאות שונים. בעיקר בירה.

הרצאתו של ד”ר צבי לדרמן, עסקה בשאלת הזהות הלאומית דרך אוכל ומשקאות:

תושביה הכנענים של בית- שמש הקדומה העמיקו את שורשיהם התרבותיים בתקופה של מערבולת גיאופוליטית ושינויים תרבותיים רבי היקף באזור. היעלמותם של ישובים רבים מתוך המערך הכפרי הכנעני בדרום מישור החוף ומערב השפלה מבליט ביתר שאת את עמידותה של בית-שמש והתחזקות שורשיה התרבותיים הכנעניים במאות י”ב ו-י”א לפנה”ס. בניגוד לאתרים בני הזמן אשר ממערב לה, בהם התחזקו מאפייני התרבות הפלישתית – בעיקרם כלי אוכל ושתייה – נראה כי כאן נדחו מנהגים אלה מכל ולא נמצא להם דורש. באמצעות מנגנוני דחייה של כמעט כל מאפייני התרבות הפלישתית ה”אחרת”, הגדירו אנשי בית-שמש את זהותם מחדש אל-מול כוחם העולה ודחף ההתפשטות של שכניהם האגרסיביים ממערב. תודעת ההתנגדות והדחייה כנגד התפשטותה של התרבות הפלישתית, כך עולה, מצאה את ביטויה גם בהרכב המזון כמו גם במנהגי האכילה והשתייה.

אנחנו מכירים את התופעה של דחיית מזונות שונים כאמצעי לשימור תרבות וקבוצה: היהודים שמרו על מנהגי הכשרות שלהם בצורה מאוד הדוקה לאורך כל הדורות, והתבדלו בכך מעמים אחרים. באזורים מסוימים – כמו אזורי צרפת וגרמניה, היהודים הקפידו הקפדה יתרה על כשרות יין, יותר מאשר באזורי מערב אירופה וספרד, אולי בגלל שחשו שם פחות בנח או מאוימים יותר, במאות ה- 11-12 לספירה (ימי רש”י). עוד קודם לכן, היה המזון משמעותי מאוד: בעבר נמצא מכתבו של לגיונר רומאי, שכותב לאימו מגרמניה, על המפגש הראשון שלו עם ה’מקומיים’: “הם מסריחים מבירה ומחמאה”, הוא כותב הביתה, לתרבות שבה יין ושמן זית היו המובילים והמוערכים.

קרמיקה פלשתית (מימין לשמאל): כלי מיהול, בקבוק יין, פך ארכובה, ספל. העיטורים בשני צבעים, ומאופיינים בציפורים ודגים או דוגמאות גיאומטריות.

קרמיקה פלשתית (מימין לשמאל): כלי מיהול, בקבוק יין, פך ארכובה, ספל. חלק מהעיטורים בשני צבעים, ומאופיינים בציפורים ודגים או דוגמאות גיאומטריות.

גם כאן, בבית שמש, התפריט המקומי היה שונה ביותר מזה של האויבים מהמערב: בונימוביץ’ ולדרמן וחוקרים לפניהם ספרו שרידי עצמות מהאתר בבית שמש, ומצאו שכמות עצמות החזיר היתה אפסית. מתוך עשרות אלפי עצמות בעלי חיים שנשחטו, כמעט ולא היו עצמות חזיר. זאת, בהשוואה לעשרות אחוזים של עצמות כאלה בתוך המגוון הכללי, שנתגלו בערים כמו אשדוד ואשקלון, ובמקומות שהיו סמוכים יותר לגבול. על פי שרידים אלה, ושרידי כלי האוכל והשתיה ניתן, אומרים החוקרים, למתוח במדויק את קו הגבול. לא פחות מזה, מסתבר, על פי סגנון וזהות כלי השתיה.

הפלישתים אהבו לשתות, ושתו הרבה, ואני לא מדבר על מים מינרליים. אני לא לגמרי סגור על עניין היין והבירה

כלי לשתיית בירה: ניתן להבחין בחורי הסינון בפתח המזיגה. אגב, לפי שיפוע הפיה, זהו כלי לימניים...

כלי לשתיית בירה: ניתן להבחין בחורי הסינון בפתח המזיגה. אגב, לפי שיפוע הפיה, זהו כלי לימניים…

– מה שתו יותר או פחות – אבל ככל הנראה באיזורים שבהם הם שלטו או ישבו, היתה השפעה שלהם גם על האוכלוסיה המקומית:

וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, אַרְבָּעִים שָׁנָה. ב וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי, וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ; וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה, וְלֹא יָלָדָה. ג וַיֵּרָא מַלְאַךְ-יְהוָה, אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית, וְיָלַדְתְּ בֵּן. ד וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. ה כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ–כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל–מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. ו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא, וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. ז וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה–כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ.

סיפור שמשון הגיבור, שמתרחש באותו אזור ממש – צרעה – מדגים דוגמא מצוינת את עניין השתיה. הפרשנות האישית שלי היא, שככל הנראה היתה בעיה לאותו מלאך אלוהים, שכן השפעת הפלשתים באזור צרעה היתה שונה מזו שבבית שמש: כאן היתה האוכלוסיה המקומית יותר “בענייני אלכוהול”, וככל הנראה גם חזיר, וצרכה מהם. בהמשך חייו פוגש שמשון אשה מבנות תמנה – מקום שמזוהה כיום עם תל בטש, שנמצא מערבית לבית שמש, על הגדה המערבית של נחל שורק. כאן מצאו החוקרים ריכוז גבוה יותר של עצמות חזיר בין הממצאים השונים, וגם הבדלים בין כלי הבישול והאכילה השונים. לא בהכרח היו אלה פלשתים שישבו במקום, אלא גם תושבים מקומיים: המקרא מספר ומאשר, למעשה, שתנועה ומפגשים בין האוכלוסיות היו קיימים.

חפירות ראשונות שנעשו בתל בית שמש, מצאו במקום כמות מסוימת של כלי חרס מטיפוס פלשתי: כלי שתיה מונו או דו-כרומתיים (צבועים בצבע אחד או בשני צבעים), מהסוג שהכנענים לא ייצרו. מסקנת החוקרים הראשונים – מדובר ב- 1911-1912 – היתה שבמקום ישבו דווקא כן פלשתים. חלק ממסקנותיו של אחד מחוקרי הפלשתים הגדולים – עמיחי מזר – אומרות שבגלל תערובת כלי החרס במקום, אי אפשר להשתמש בהם כדי לאפיין את תושבי התל ככנענים או אחרים*. זאת, למרות שהוא טוען שתרבות הפלשתים בהחלט היתה דחויה במקומות שונים.

בונימוביץ’ ולדרמן אומרים שבהחלט ניתן לאפיין את תושבי התל על פי הממצאים הקרמיים במקום, ואף ביתר שאת. הם לא מתבוננים על כמות הכלים*, אלא על סוג הכלים שנמצאו במקום, ואומרים דבר אחר: שימוש אולי כן, אבל לא קבלת מנהגים, ובהחלט אוכלוסיה שאינה פלשתית.

על מה הם מתבססים בהנחה זו?

כאשר מסתכלים על כלי שתיה פלשתיים שנמצאים בחפירות שונות באזורי ההשפעה הישירה שלהם, רואים שמדובר על מכלולים של כלים כאלה; משפחות של כלים, שכולם שמשו ככל הנראה בטקס השתיה או במנהגי השתיה:

פכי שתיה שייתכן ושימשו לסינון בירה ממשקעים שונים ושאריות – מוץ – קערות רחבות, שיכול להיות ששימשו למיהול המשקה (אנחנו יודעים על מיהול יין, פחות על מיהול בירה) במים, בקבוקים ופכי ארכוב ששימשו אולי למזיגה. קערות קטנות יותר, פתוחות, שימשו כנראה כספלים.

המעניין, אומרים שני החוקרים, הוא לא כמות כלי החרס הפלשתיים שנמצאים באתר, אלא האופי והסוגים שלהם. מדובר אך ורק בספלים, ולא בכלים אחרים. אין בקבוקים מעוטרים או קערות מיהול ואין פכים שונים. המסקנה שלהם היא שייתכן מאוד ותושבי בית שמש הקדומה השתמשו בספלים היפים של הפלשתים לשתיה, אבל לא אמצו את המנהגים שהיו קשורים בה. דבר זה דומה מאוד לשימוש שנעשה היום במדינות המערב עם כלי ברזל לתה, בלי שאמצנו את טקס התה היפני או הסיני.

צילומים: ויקימדיה, מתוך – Philistine Pottery

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, תהיות שונות, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא מנהגי שתיה וזהות לאומית בבית שמש

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.