ברון ריקאסולי: יינות ואומץ

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

בטינו ריקאסולי היה כנראה איש מאוד מיוחד. הוא נולד בשנת 1809, למשפחת אצולה איטלקית והפך לא רק לאחד מהאבות המייסדים של איטליה, ולראש הממשלה שלה, אלא ולמי שבעצם "המציא", אם נרצה, את הנוסחא ליין הקיאנטי: ממסך של 70% סנג'ובזה, 15% קניולו ומלבזיה בלאנקה (או טרביאנו), כדי לעשות את היין קל יותר, ומעט, לפעמים, קולורינו. האחרון, כשמו כן הוא, עשיר בצבע, ומוסף בדיוק למטרה זאת. התוצאה של הנוסחא של ריקאסולי (בתמונה, מימין) היתה בדיוק מה שרצה: יין נעים ונח לשתיה, עם אוכל, ליד השולחן, שיש לו יכולת התישנות. יותר מ- 200 שנה עברו מאז הולדתו של בטינו. הבלנד השתנה קצת: הענב הלבן נזנח, ועל הסנג'ובזה והקולורינו מותר להוסיף עכשיו 20% של זנים אדומים אחרים.

מצא את ההבדלים: ראש ממשלה אחד, וראש ממשלה שני... (צילום ברלוסקוני: Press Agency Brazil)

מצא את ההבדלים: ראש ממשלה אחד, וראש ממשלה שני... (צילום ברלוסקוני: Press Agency Brazil)

בלי שום קשר, השבוע ביקר בארץ אחד מצאצאיו המדוברים ביותר: פרנצ'סקו ריקאסולי, הברון ה- 32, כמעט עשר שנים אחרי הביקור הקודם שלו כאן. הברון ריקאסולי ה"נוכחי" הוא סיפור מעניין, ונראה שהאופי שלו מזכיר משהו את האופי של אבי אבותיו, בטינו. פרנצ'סקו היה בכלל צלם אופנה מקצועי, שלא עסק בכלל ביין. בשנות התשעים היתה הבעלות על היקב בידיו של תאגיד סיגראם – תאגיד משקאות גדול, שעבר אחר כך ידיים רבות, ומוצריו פזורים היום בין חברות משקאות רבות (פרנו ריקאר, בעיקר). ריקאסולי החזיקו עדיין בכרמים, אבל היין – והמותג – לא היו שלהם.

התקופה הזאת, חייבים לאמר, היתה קצרה למדי: משנת 1141, השנה אליה מתועד ייסוד היקב, החזיקו תמיד בני המשפחה ביקב. בשנות השבעים היה המצב הכלכלי רע, ואז מכר בטינו (אביו של פרנצ'סקו) את היקב לסיגראם. אז, בשנות התשעים, החליטו בסיגראם לצאת משוק היין באירופה, ומכרו את ההחזקות שלהם לחברת השקעות בריטית. זאת, בתורה, מכרה את הנכסים האלה להארדי'ס האוסטרליים. בשלב הזה – השנה היתה 1993 – פנה פרנצ'סקו לאביו ושכנע אותו לנצל את ההזדמנות, ולקנות את היקב בחזרה. ה"שותפים" היו הבנקים, שהסכימו להלוות למשפחה את הכסף, בתמורה למשכון הנכס הטוב ביותר שהיה להם אז: הטירה המשפחתית הגדולה, שבברוליו. התעוזה וההעזה הוכיחו את עצמם, ובני המשפחה כבר לא צריכים להסתכל שוב לאחור, או לחשוב על משכון נכסים…

פרנצ'סקו מאמין גדול בשיווק ופרסום, ובפיתוח תדמית. את זה אפשר לראות כבר בתוויות של היין, ובמיוחד ביינות החדשים שהיקב מוציא. דבר נוסף שעומד בבסיס הניהול של ריקאסולי הוא איכות, היקב נעזר כבר שנים בקרלו פֶריני, היינן האיטלקי הידוע, שמוכר מאוד בקיאנטי. מרבית היין מיועד בכלל ליצוא, ורק 15% ממנו נמכר באיטליה.

ה"סקוטית", יבואנית ריקאסולי, הציגה את כל מגוון היינות של היקב, שהיא מביאה. זהו מגוון רחב מאוד, שכולל יינות במחירים שבין 50 ל- 70 ש"ח, ואז יינות במחירים של 180 – 250 ש"ח. בין כל התוויות האדומות, אפשר למצוא גם יין לבן אחד, בלנד של שרדונה וסוביניון בלאן. ה- Torricella Banco Toscano IGT 2009 הוא יין לבן סימפטי מאוד, עם שילוב נעים בין חמיצות ורעננות, ומתיקות. הוא לא מעט סוביניון בלאן, למרות שהשרדונה הוא המרכיב העיקרי שבו. המחיר שלו נע סביב 60 ש"ח, ויהיה מעניין לטעום יין כזה דווקא בעוד שנתיים-שלוש. נראה לי שאז הוא יהיה מעניין לא פחות.

מהיינות האדומים, פסחתי על התוויות הבסיסיות, ופניתי ליינות במחירי הביניים, והיינות היקרים יותר. בין אלה תמצאו את יינות "פרויקט החלקות" של היקב – קולדילה, קסאלפרו וקסטלו די ברוליו.

Brolio Chianti Classico DOCG 2005

מעניין. מאוד סגור, ולא הצלחתי לחזור אליו בהמשך, כדי לראות מה עלה בגורלו. בכל אופן, אופי קצת מפולפל, עם גוף בינוני, ובעיקר בעל מתיקות קצת גבוהה מדי בפה. 72 ש"ח.

Rocca Guicciarda Chianti Classico Riserva DOCG 2005

סנג'ובזה, מיושן בחביות קטנות – 15 – 20 חודש, בהתאם לבציר. יין מאוד נעים, עם דובדבנים וקצת מוקה או קפה. חמיצות מאוד מאוזנת ולא מוגזמת, ותמורה טובה מאוד לכסף – 98 ש"ח.

שלושת יינות החלקות. צילום: מאתר ריקאסולי

קסאלפרו, קולדילה וקסטלו די ברוליו

Casalferro 2006, IGT

75% סנג'ובזה ו- 25% מרלו, 18 חודש בחבית. בבציר 2007 – שמיד נדבר בו – היין עובר שינוי גמור. כאן, ב- 180 ש"ח, מחיר מומלץ לצרכן, אתם מקבלים פצצה של יין. נכון, קצת עץ בולט כאן, אבל הרבה מאוד פרי שחור ולקריץ, עם גוף מצוין וטאניות משיית ומצוינת. חמיצות גבוהה מאוד – לא לרכי הלבב שבינכם, אבל בשורה התחתונה זה יופי של יין.

Casalferro 2007, IGT

100% מרלו. למה זה? מדובר בכרמים עתיקים למדי של מרלו. הזן הזה נטוע בקיאנטי כבר הרבה יותר מ- 100 שנה, והאיטלקים רואים בו ענב מקומי כמעט לכל דבר. נכון, 100% מרלו הוא עדיין IGT, כלומר יין ללא ציון אזורי, אלא יין שולחני, אבל זה לא מונע מהם לעשות ממנו יינות מצוינים בקיאנטי. עוד משהו ששמתי לב אליו בביקור שעשיתי בקיאנטי לפני כמה חודשים הוא, שהמרלו של האזור מלווה את הסנגו'בזה הרבה יותר טוב מאשר הקברנה סוביניון. איכשו, אהבתי יותר את הסנגו'בזה עם ה- 5% – 10% מרלו, מאשר את המקבילים הקברנאים.

ריקאסולי מדבר כאן על "נצחון הטרואר על הזן". הוא אומר שביין הזה הוא מרגיש ומנציח את האופי של הכרם, את האדמה המקומית, יותר מאשר את המרלו. האם הוא הצליח להפוך אותו לסנג'ובזה?

אני כמעט בטוח שכן: ליין הזה – והוא יופי של יין – יש תיבול יוצא מהכלל, כן, אבל גם חמיצות מצוינת, 'מקומית' וחדה מאוד. הפרי והעץ מאוזנים לחלוטין בינהם, והסיומת קצת מינרלית ומיוחדת.

לפני שאני פונה אל היין החדש של היקב, שממנו הגיעו לארץ 36 בקבוקים, ושלא נותר מהם אפילו לא בקבוק אחד, הנה שלושה "קסטלו די ברוליו", משלושה בצירים:

Castello di Brolio Chianti Classico 2004

על שמה של הטירה המשפחתית, כמובן, וזה היין הגדול של היקב. זהו בלנד שעיקרו סנג'ובזה, והשאר מרלו וקברנה סוביניון, שעבר יישון של שנה וחצי בחביות מעורבות. אהבתי אותו מאוד: הוא בוגר, אבל בלי להיות מבוגר מדי. כן, אפשר לחוש כבר בעץ מבוגר, בבשרניות ובפטריות, אבל זה הכל בתחילת הדרך, רחוק מלהיות "שלישוני". בפה הוא עסיסי מאוד ודי טאני. חמיצות טובה ובכלל לא כבד. יין מאוד נח לשתיה, ואלגנטי.

Castello di Brolio Chianti Classico 2006

פרי אדום יפה, טאנינים עוצמתיים וטובים. יין מאוד בשרני – כמו צלי בקר בדובדבנים ופירות יבשים. המתקתקות שלו – בעיקר בפה – עושה אותו כמעט לאיזה 'סופר טוסקן', יותר מאשר לקלאסיקו קלאסי. מעניין. מבין השניים, אני מוכן להמר על ה – 2006.

Castello di Brolio Chianti Classico 2007

אופס. הייתי כבר… בקיצור – אין לי רשמי טעימה מהיין הזה.

ועכשיו לכוכב של הערב. הקינוח שאינו יין קינוח:

2007 Barone Ricasoli Chianti Classico Colledila

מאוד בשרני, מלא ומתובל, עם מבנה מעולה. מודרני מאוד באף ובפה. מפולפל, טאני, עם חמיצות מצוינת. זהו 100% סנג'ובזה, שמוכיח שאפשר לעשות יינות סנג'ובזה נפלאים, ולא צריך, כמו הרבה יצרנים בקיאנטי, לרוץ לכל מיני סופר טוסקניים חסרי זהות. זהו יין עמוק ממש, בכל אספקט: בצבע, בארומות ובטעמים.

ריקאסולי קולדילה, אומרים אנשי ריקאסולי, הוא שמו של הכרם, שהיווה תמיד חלק בלתי נפרד מנכסי המשפחה. הקרקע גירית וענייה, בגובה של 380 מטר מעל פני הים, בסיסית מאוד, אך עשירה בחומר אורגני ומנוקזת היטב. התווית המודרנית היא מעין מפה משפחתית, שמחברת אותנו לתווית החדשה השניה של היקב – זאת של הקסאלפרו. אני משאיר לכם למצוא את הקשר בין שתי התוויות, ובשביל זה תצטרכו לפחות להחזיק את שני הבקבוקים ביד, אם לא רק לקנות מהם.

סיכום: ריקאסולי הוא מהמותגים האיטלקיים המוכרים והוותיקים ביותר בישראל. אנחנו נוטים לחפש לעיתים קרובות את הדברים החדשים, אבל לפעמים – לעיתים – שווה לחזור אחורה, למה שאמור להיות כבר מוכר. שם, דווקא שם, עשויות להתגלות הפתעות.

בפעם הבאה, על ענק איטלקי אחר: Gaja. יש למה לצפות.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.