פטי ורדו ישראלי: 14 יינות. האמנם פצצות פרי?

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

פטי ורדו הוא אחד מזני בורדו, ושם הוא משמש בכמויות קטנות יחסית בבלנדים. בארץ יש לו תדמית של יוצר יינות זניים עתירי צבע ועומס פרי וטעמים. האומנם כצעקתה? טעימה ומסקנות.פטי ורדו הוא אחד מהזנים הקלאסיים של בורדו, וככל הנראה חייב לה גם את שמו: "ירוק קטן", בתרגום חופשי, מתייחס ככל הנראה למופע נפוץ של הגרגירים, באזור הזה, כאשר הזן אינו מבשיל: קטנים – וירוקים.

לא ברור מהו המקור של פטי ורדו, אבל יש מי שמשערים שהוא צאצא של ענב עתיק שעדיין קיים בכמויות קטנות בעולם, והובא לבורדו על ידי הרומאים, אי שם במאה ה- 1: שם הענב הוא Biturica, ונקרא על שמו של השבט שישב באזור בורדו בתקופה הרומית. אחרים משערים שהמקור הוא ענב אחר, אבל כך או אחתר, הוא אינו ברור. מה שמאוד ברור הוא, שהוא לא קרוב של הקברנה סוביניון, ונעדר בו לכן כמעט לגמרי אותו trait ירקרק, אופייני לקברנה.

אם הוא מבשיל, בבורדו הוא מוסיף טאנינים וצבע ומזכיר בטעמיו דובדבנים, שזיפים, עור, ליקוריץ וסיגליות. לעיתים יש בו משהו מהצדדים הירוקים, אבל הם מאוד לא דומיננטיים. מה שכן יש בו היא חומציות טובה ואלכוהול – לא נמוך בכלל.

הצרה היא שבבורדו הוא מאחר מאוד להבשיל, ולכן, אם זה כבר קורה, זה קורה בסוף העונה. הכורמים מתקשים לבצור אותו כאשר הוא במצב טוב, וקשה לעשות ממנו יין. מסורתית, זו הייתה הסיבה שבגללה הוא נכנס לבלנדים רק בכמויות קטנות – 5% עד 7%. היום המצב משתנה: בשנת 2007 נכתב בדקנטר שגוף ניהול של בורדו דיווח על עליה בנטיעות פטי ורדו ושטח הכרמים הגיע אז ל- 479 הקטאר. המצב כיום, עם ההתחממות הגלובאלית הוא מדהים: בשנת 2019 מדווח ה- CIVB ששטח כרמי הזן היה כבר 1,093 הקטאר. עליה של 191% משנת 2000.

פטי ורדו בבורדו

פטי ורדו בבורדו (צילום: CIVB)

פטי ורדו: יקיר העולם החדש

חוסר ההצלחה של הזן בבורדו כמעט והביא לעקירה מוחלטת שלו בשלב מסוים, אבל המצב בכרמי העולם החדש הפוך לחלוטין: בקליפורניה, ספרד ובדרום צרפת, באוסטרליה, דרום אפריקה ובדרום אמריקה הזן מצליח היטב; אפילו באיטליה יש לא מעט נטיעות, ובישראל הוא בהחלט מקבל מקום מעניין: מכניסים ממנו לא מעט לבלנדים עם קברנה סוביניון וזני בורדו אחרים, אבל יש ממנו כבר לא מעט דוגמאות זניות: כאשר אין לך בעיה של חום ותתכן הבשלה טובה עוד לפני 'סוף העונה', הזן עובד יפה מאוד.

אבל אולי יותר מדי טוב?

פטי ורדו בישראל: ריבתי? בומבסטי?

הרבה מאוד אנשים שאני מדבר איתם, אומרים שהםא אוהבים פטי ורדו "בגלל העוצמות שלו": "יש בו הרבה פרי!" אומרים לי לא מעט, "הרבה צבע" ו"אני אוהב מה שהוא עושה עם העץ", הן רק חלק מהתשובות שאני מקבל כאשר אני שואל, "למה את/ה אוהב/ת פטי ורדו?"

צבע לא חסר כאן – בשום זן. עץ? זו כבר שאלה ייננית, כמובן, אבל גם מזה לא חסר. הבשלות? מעולם לא הייתה בעיה שאי אפשר היה לפתור. אבל האם הזן באמת כל כך בומבסטי? האם הוא ממש כל כך "הרבה פרי"?

אישית אני לא חושב. בעיני, עד לטעימה הזו, פטי ורדו ישראלי טוב מקבל הרבה ממה שיש לקברנה סוביניון להציע, בלי אותם גווני ירוק. צךבד יין אחד או שניים, גם לא חשבתי שהוא כל כך כבד כמו שב"ציבור" חושבים שהוא.

טעימת פטי ורדו

טעימת פטי ורדו (חסרים חלק; היו בקירור בזמן הצילום)

התכנסנו כמה, וטעמנו 12 יינות שונים מהזן, ממספר בצירים. נוספו עליהם שניים שטעמתי בגפי, במסגרת פרזנטציה של יינות יקבי יהודה (לקראת הפסטיבל שלהם). לא היו כל היינות שיש בארץ, לצערי, אבל אני חושב שכן היה מדגם מייצג סביר: שלושה יקבים גדולים יחסית – רמה"ג, טפרברג ויתיר – עם ניסיון של שש שנים או יותר עם הזן (2012 היה הבציר הראשון של פטי ורדו לסדרת ירדן), לצד כמה יקבים קטנים, עם נסיון משתנה: גיזו, וורטמן, יהודה, רמות נפתלי ויקב אפק, שגם אירח את הטעימה (תודה, חלי!).

תודתי ליעל גיא, דורית בן סימון, יאיר קורן, משה איל, אלי פורטוגלי, ואהרון ג'לח על הטעימה ושיתוף בהתרשמויות שלהם.

רמות נפתלי פטי ורדו 2017
האף נעים – מעט סגול ומזכיר דובדבנים, וניל וציפורן. פה חלק וטוב, לא כבד. טאנינים נעימים עם מעט תיבול. חומציות טובה. היין בעל מרירות מסוימת בסיומת ונגיעה מתכתית.

גיזו פטי ורדו 2017
עשוי בחצאי חביות (140 ליטר) צרפתיות, כ- 18 חודש. יש בו טיפה שוקולד והוא גם מעט ירקרק. טאני מאוד, עם חומציות גבוהה. לא מאוד מאסיבי – אולי מעט. יין מעניין, אם אתם נתקלים בו.

אפק סיקרט פטי ורדו 2017
היין בוקבק לאחרונה והיה לכן פחות מאוזן כרגע (מאוד השתפר אחרי שהיה פתוח הרבה זמן). בכול מקרה, הוא היה מאוד על הצד הסגול, בעל טאנינים וחומציות גבוהים.

יתיר פטי ורדו 2016
היה מעט מחוזר בפתיחה, ולאחר כמה דקות הוציא הרבה שוקולד ובשר מעט מעושן. הפה היה חלק מאוד ולא עמוס בכלל – אפילו די קל. הטאנינים היו מעט קשים, והייתה בו גם קצת מרירות בסיומת.

יהודה, סולם יעקב פטי ורדו 2016
הפה טוב, עגול ומלא. בין היינות היותר כבדים בטעימה הזו – אולי הכבד ביותר, עם הרבה זמן בעץ (24 חודשים). חומציות טובה ובסך הכול לא מעט טעמים 'סגולים'.

אפק סיקרט פטי ורדו 2016
מוקה-וניל מאוד יפה באף. מעט מעושן. פה חלק ויפה, ולא כבד במתקפה; מתובל היטב וטאני. ביין היו הרבה פירות יבשים וחריפות בסיומת. "יין של יקב גדול שיודע את העבודה." אמר עליו אחד הטועמים. מעניין.

טפרברג לגאסי פטי ורדו 2016
מעט ירקרק באף. חלק במתקפה, גוף בינוני, בעל טאנינים. חומציות בינונית-גבוהה שתורמת לתחושה מעט אגרסיבית. עץ דומיננטי וטעמים שהזכירו דובדבנים ומשמש שלא לגמרי הבשיל. ללא ספק יין כזה שיש בו כל המרכיבים, אבל עדיין צעיר מדי ולא מחובר.

ירדן פטי ורדו 2016
הרבה וניל וקפה. הפה מאוזן, מעט חם. מתקתק במתקפה. טאני – לא עמוס, אבל מתובל. גוף בינוני, יפה. זהו יין בעל מורכבות טובה עם שימוש טוב בעץ.

וורטמן, עמק שפיה, פטי ורדו 2015
נציג בודד לשנה המורכבת הזו, ופרי מאזור פחות "נחשב" בכלל: היקב שוכן על מורדות הכרמל, עם מבט לים, והענבים מגיעים מאותו אזור. חי וורטמן הצליח לעשות מה שהוא בעיני יין נעים מאוד, מעט מעושן ובעל אופי שמקל על השתיה שלו. הוא אולי לא מאופיין זנית (אין בו הרבה מאותם אלמנטים סגולים, למשל), אבל הוא בהחלט מהנה; בוושאי בשנה יחסית קשה כמו 2015.

טפרברג לגאסי פטי ורדו 2014
שנה קצת יותר קרובה באופי שלה ל- 2016. האף מאוזן, יפה וכבד, עם נימות ירקרקות; ממש נגיעות. פה טאני, עגול ויפה אבל לא מלא; חסר אולי אפילו משהו. הרבה דובדבנים. עבודת עץ טובה.

טפרברג לגאסי פטי ורדו 2013
רך מאוד. טאנינים טובים. פרי שחור וטוב, מאוזן. זהו יין פירותי, חריף (לא כהיל – מתובל), עם הרבה פרי ופרחים. נחמד ומדויק.

יתיר פטי ורדו 2012
גוף בינוני, נעים, עם טאנינים טובים. מאוד נגיש. הייתה לי תחושה של יין מעט 'חם', אבל הבקבוק עבר לא מעט תהפוכות.

רמת הגולן ירדן פטי ורדו 2012
הבציר הראשון של הזן שאותו שיחרר היקב. גוף טוב, מדויק והרמוני ולא מאסיבי. נגיעות קלות של חמצון. העץ מעט ונילי, על רקע של פרי סגול; סוג של עולם חדש, אבל מתון.

פטי ורדו ישראלי – מסקנות למחשבה

במיוחד אצל היקבים הגדולים, ולמרות אולי התדמית של היינות האלה, במיוחד כאשר שוחררו לראשונה, אנחנו לא מצאנו עשייה "כבדה" או מרובת עץ. הפטי ורדו שאנחנו גילינו הוא די אלגנטי, בעל צבע טוב וחומציות שהייתה ברוב המקרים מאוזנת. טאני? כן, אבל לא 'חולי' או ירוק.

מה שלא מצאנו הוא מאפיין מקומי כלשהו. היינות טובים, באמת, אבל האם הם היו 'מעניינים' במיוחד או מרגשים? לא. פטיט סירה, למשל, יכול לתת מגוון גדול הרבה יותר של אקשן; הוא מסוכסך עם עצמו, בהרבה מקרים ונשאר בעטני למשך שנים. כאן קיבלנו יינות שכל אחד יהיה מוכן לשתות, אבל לא יצא עם התרוממות רוח כלשהי.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.