טעימות מקטלוג היין של שקד 2020

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

באירוע לשוק המקצועי, האחים שקד הציגו את קטלוג היין החדש שלהם לשנת 2020. מה היה מעניין? מה פחות?

"שקד" הם אחד מיבואני היין הגדולים בארץ, ואולי הגדולים שבהם. בשנתיים – שלוש האחרונות, אם לא היה די בכמויות היין שייבאו לכאן לישראל, הם עשו מהלכים יפים מאוד עם מותגי Blue Nun שהפכו אותם – כמותית – ליבואני ענק. לפחות על פי השמועות בעיר, בלו נאן, מותג של יינות לבנים ומבעבעים שונים, חלקם הגדול מתוקים או מתקתקים, הוא היום אחד מעשרת היקבים הגדולים בישראל.

אבל לא לשם כך התכנסנו, אלא לשם יינות אחרים: מדרום אפריקה, קצת מסיציליה, מעט מאיטליה וקצת מספרד.

יינות דרום אפריקה של שקד

מדרום אפריקה מביאים השקדיות שלושה מותגים עיקריים: Spier, Juno  ו- Kummala.

יינות קומאלה הם יינות זולים מאוד – טווחי מחיר של עד 40 ש"ח 'מחיר מומלץ לצרכן' והם אמורים להיות יינות פירותיים, קלים לשתיה יום-יומית. טעמתי בזמנו בתערוכת יין אחרת – נחמדים.

Spier הוא יקב מהמסורתיים בדרא"פ, ממקום באחוזה יפה מאוד בסטלנבוש ונחשב לאחד מהאייקונים ממש של האזור. טעמתי את כל המגוון שהיה לתצוגה באירוע "היכל היין", והתחושות שלי מעורבות:

סיגנצ'ר שנין בלאן, בציר 2019 היה פירותי, אבל סגור מאוד ליין ברמת מחיר בסיסית. הפה טוב, גם אם לא גדול. מחיר היין אמור להיות סביב 56 ש"ח שזה בסדר, אבל ציפיתי ליותר, גם ברמה הזו.

ה- Seaward שנין בלאן 2018 היה מתוק מדי לטעמי, גם אם החומציות הייתה יחסית מאוזנת. המחיר – סביב 70 -75 ש"ח.

היינות האדומים הם כבר אופרה אחרת: את הפינוטאז' אני מכיר מהזדמנויות אחרות וזה יין בעל פרי אדום, קל ונעים מאוד. מאוזן. סביבות 56 ש"ח, אני מניח.  סיגנצ'ר קברנה סוביניון היה טוב מאוד, עם גוף ראוי ופרי מצוין, בטח בשביל 55 ש"ח.

בסדרה המעט יותר גבוהה (שקד לא מביאים את הסדרות הגבוהות של שפייר, וחבל), ה- Seaward Shiraz 2017 היה מרשים מאוד: smoky, מפולפל לתפארת ובעל פה מאוד מענין. 90 ש"ח בערך? סביר בהחלט, בטח אם יהיה במבצע. יין לשתיה, לא לשמירה.

JUNO הוא מותג יין חדש, בן פחות מעשר שנים, שנוצר על ידי ארלנק ארסמוס. ארסמוס היא משפחה מאוד מוכרת בדרא"פ – היה להם נשיא בהיסטוריה שלהם והיום יש להם כנראה לא מעט אנשים בתחום היין. אחד הייננים של SPIER הוא בן המשפחה ואולי זה מקור השת"פ בין שני מקורות היין האלה. ארלנק ארסמוס היה היינן של Fairview, יקב ממש אייקוני שהוקם ונוהל על ידי צ'ארלס בק; אחד מאנשי הפינוטאז' הצבעוניים ביותר של דרא"פ. Juno הוא מיזם שמייצר את היין שלו בפיירויו, מקבל ענבים מהכרמים שלהם וכו'. בנוסף על המותג הזה יש לחברת הניהול עוד מוצרים שלא נמצאים פה.

המגוון ששקד מביאים כולל שנין בלאן פירותי, מרוכז להפליא ומאוד נעים. יש לו סיומת מפולפלת ומבנה טוב. (2019). המחיר הוא 65 ש"ח; מצוין. רק לשתות קר – לא לתת להתחמם.

היין השני הוא בלנד של שיראז, מורבדר ויונייה (8%) גם כן בציר 2019. בגלל שהוויוניה לא מגיע מהסווארטלנד וריכוזו מעל 5%, היין לא יכול להיות מוגדר סווארטלנד. חשוב? לא מאוד, אבל כדאי אולי לדעת. בכל מקרה הוא מצוין: אף מתובל, בשרני-אנימלי, ארוך וחומצי-רענן. 65 ש"ח.

הגרנאש נואר בסדרה היה פחות, לעומתו הפינוטאז' היה טיפה בשרני הודות לכמה אחוזי שיראז שהוסיפו לו ומתובל כהלכה (65 ש"ח). השיראז היה גם כן נעים מאוד, עגול וטוב, אם גם חסר משהו בחומציות. בסך הכול – מגוון טוב, עם פוטנציאל להפוך לסוג של 'לה ז'אמל' דרום אפריקאי בפורטפוליו השקדייתי.

יינות מספרד

ספרד – טלמו רודריגז

משום מה היקב מצוין כיקב חדש בקטלוג. אני זוכר אותו מ- 2015. עכשיו מביאים ממנו רק שני יינות, כאשר ה- Al Murvedre, Alicante 2017 עושה עבודה טובה. מתקתק-פירותי, טאני, אבל לא מעמיס. לקרר קצת וזה יופי של יין.

Tres Picos 2017
גארנצ'ה (גרנאש) מארגון, שבא מקואופרטיב די גדול. היקב הזה היה הראשון לייצר גרנאז זני בלי להתבייש, ולכתוב את זה על התווית. היין הזה – כ- 100 ש"ח מחירו, מלא פרי מתובל, חומציות גבוהה וטובה ובעל סיומת טאנית בינונית. האף והפה אופייניים מאוד לזן, אבל היין לא מתוק, כמו יינות אחרים מהזן שטעמתי, כמו זה של דומיין לאפאז' ("גרנאש בשלישית") שהזכיר לי ממש יין לבן מתוק במסכה אדומה.כאן יש יין מעניין, מינרלי בקצוו, לסוג של שתיה ארוכה ואוכל.

יינות מאיטליה וסיציליה ועוד יין מארגנטינה

אני קופץ לטוסקנה – פוליציאנו. שני יינות אהבתי – אחד יותר ואחד קצת פחות.

הווינו נובילה דה מונטפולצי'אנו היה קצת חד מימדי לטעמי. נחמד, עסיסית, טאני, אבל די בשל, עם אופי קצת עצי אמריקאי לטעמי. 145 ש"ח – אני מניח שיש מי שיברכו על המחיר הזה. הייתי מחכה ל- 2016 כדי לראות אם בציר שונה יהיה יותר 'מהודק'.  את הרוסו דה מונטפולצ'יאנו שלהם (2017) אהבתי מאוד ואני חושב שבוא גם תמורה טובה לכסף (85 ש"ח בערך). די עמוק ומעניין, בלי הרבה עץ ודברים 'מסביב'. פרי טוב ועשייה מדויקת. הקיאנטי קולי סנזי 2018 – בערך באותו מחיר – היה צעיר מאוד. מעניין ונעים עם סיומת טאנית ארוכה. קיאנטי פחות "קשה" ויותר על הצד הקטיפתי.

פיריאטו – אתנה: כל היינות שטעמתי היו מרשימים, מאוד מיוחדים ומאוד יחודיים. כן, זה יצרן יחסית גדול, בטח באתנה, אבל מה שהוא הציג מעורר קנאה: קברנה סוביניון מצוין, עם פרי עסיסי ממש (Altavilla). אתנה אדום (75 ש"ח) שהיה פשוט מעולה, עם ריחות וטעמים מעניינים מכל בחינה שהיא. הזכיר איזו הכלאה בין פינו לכל מיני דברים אחרים. מלא ויפה מאוד. אולי היין הכי מעניין בין מה שטעמתי (בעיקר יחסית למחיר).

היין הגבוה משלהם שהיה לטעימה – Santagostino Baglio Sorìa Rosso – היה סופר מרוכז, עשיר מאוד ועם זאת חלק. נרו ד'אבולה עם סירה, מלטף ממש. יין לסיים איתו ערב וללכת לישון.

Talamonti Tre Saggi 2015; מונט' די אברוצו; סביב 80 ש"ח. פרחוני וטוב, עם מתיקות פרי קלה. מתפתח יפה, עם טעמים בשרניים. יופי של יין.

ארגנטינה

סנטה חוליה רזרבה מלבק 2017: יין עמוס, טוב מאוד למחירו. מלא פרי. בעל חומציות מאוזנת. קניה מצוינת ב- 50 ש"ח, אם אתם אוכלים משהו לידו; גבינה קשה מתובלת או איזה נתח שיש לו טעם של בשר.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.