פנפולדס שוב בישראל – 10 יינות, ויש גם גריינג'

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

פנפולדס חוזר לישראל, אחרי העדרות לא קצרה. הפעם ביבוא אקרמן. למקרה שאתם מודאגים, יש גם גריינג'

פנפולדס – מותג היין האלמותי של אוסטרליה – החל כאן את דרכו עם יינות סגל, עוד בשנים היפות שבהן חיליק גורפינקל וא' פלדשטיין היו יושבים במחסני המכס ומדביקים תוויות אחוריות על בקבוקי יין שנתקעו בשחרור.

גורפינקל, שהיה אז מה שנהוג לכנות "נציג היקב", והיום הוא מבקר המסעדות והיין של גלובס, רחמנא ליצלן, עמד באחת הפרזנטציות הראשונות של המותג בארץ, והטעים מהיינות לשועי התחום ושועיו. בין השאר היה שם גם בקבוק של Penfolds Grange, ה-יין של אוסטרליה. כולם עצמו עיניהם, צקצקו בלשונותיהם, מצמצו בשפתיהם ונהמו נהמות עונג קטנות. כשסיימו לחלוק את החווייה המרגשת אלה עם אלה, שאל חיליק, בדרכו האופיינית, "אז מה? טעים לכם?"

התשובה הגורפת סביב השולחן הייתה כמובן "כן!" ועל זה הגיב מייצג היקב כהאי לישנא: "נו, כל אחד והטעם שלו."

אבוי.

פנפולדס חוזרת לישראל

פנפולדס חוזרת לישראל. החולצה האדומה שלי משתלבת לא רע בעניין… (צילום: קובי אליהו)

פנפולדס גריינג': ההיסטוריה של היין באוסטרליה בבקבוק אחד

אי אפשר לדבר על יין אוסטרלי בלי להזכיר את היין הזה. לא רק בגלל שהוא זכה בכל כך הרבה עיטורים ומדליות במשך השנים, אלא בעיקר בגלל שהוא מסמל את העידן החדש בייצור יין איכות ביבשת 'ההיא'.

הסיפור הוא הסיפור של מקס (אדמונד) שוברט: בן למהגרים גרמנים שנולד בשולי עמק בארוסה, והגיע לאדלייד, מקום מושבה של פנפולדס, בשנת 1931.

את הנער בן ה-16 לא עניין שום דבר אחר, והוא נחוש היה להשתלב בחברה, שכבר הייתה ידועה למדי באוסטרליה. הוא החל את עבודתו שם בתור נער שליחויות, אבל די מהר השתלב בעשיית היין. ב- 1941, כאשר הוא מתגייס לצבא האוסטרלי – בניגוד לדעתו של הבוס שלו – הוא כבר כותב במסמכי הגיוס "Laboratory Assistant" בתור מקצוע.

פנפולדס הוקם על ידי ד"ר פנפולד ואשתו, מרי, בשנת 1844, בתור "יקב מדיצינלי". הרופא הטוב, כריסטופר, היה נוהג לתת לכל פציינט שלו כוסית של יין מחוזק – מעין טוני פורט מקומי – בחלק מהטיפול. בזכות זה התפתחה המרפאה שלו לא מעט, וגם ענייני היין, שנוהלו על ידי מרי.

הד"ר נפטר בגיל יחסית צעיר, ומרי המשיכה לנהל את היקב וגם פתחה אותו. במותה היא כבר השאירה לביתה עסק משגשג למדי, אבל בכיוון מאוד מסוים: גם עם התפתחות עשיית היין, הכנסת זנים חדשים ויינות לבנים, היקב היה עדיין באוריינטציה של יינות מחוזקים ויינות אדומים מתוקים, לא מעט ברוח יינות הקינוח של חצי האי האיברי.

Enters Max Schubert

בשנת 1949, שוברט הוא כבר יינן מן המניין בפנפולדס. הוא נשלח לספרד ופורטוגל, כדי ללמוד שם כיצד "הם" עושים יין מחוזק ופורטים, בתקווה לשפר את ההיצע של היין של היקב. בגיחה בת שבועיים לבורדו, שוברט מבקר בכמה וכמה מהיקבים הגדולים והשאטואים המפורסמים ולומד לדעת שיש בעולם גם יין יבש, שיש לו פוטנציאל התיישנות של 20 שנים ויותר.

כאשר הוא חוזר לאוסטרליה, הוא מחליט לייצר יין כזה עבור היקב, ומתחיל לחקור את הנושא.

הוא לא משתמש בזני בורדו, אלא בזנים הזמינים לו ביותר ובפרי שהוא חושב שיוכל לעמוד במשימה, באוסטרליה – שיראז. הבציר הראשון ממנו הוא מבקבק יין הוא בציר 1951, והוא מכנה אותו "גריינג' הרמיטאז'" על שם הווילה של היקב באדלייד ועל שם המקום ממנו מגיע השיראז (או הסירה) הטוב יותר – הרמיטאז'.

פנפולדס גריינג'? לא, לא. לא. לא.

אני תכף מגיע ליין, וכל הסיפור הזה חשוב, כי הוא מסביר מה עבר ומה עובר גם עכשיו על תעשיית היין העצומה הזו, של אוסטרליה.

כמה שנים אחרי ששוברט הוציא את היין הראשון, ב- 1952, הוא הציג אותו בפני הנהלת החברה. חברי הבורד לא התרשמו במיוחד, והורו לו לא לסטות מהקו של החברה ולסגור את הפרויקט. שוברט, שהיה כנראה די המום מהעניין הזה, החליט להמשיך לייצר את היין במחתרת, ועשה זאת לאורך שלוש שנים – 1959-1957. רק ב- 1960 טעמו חברי ההנהלה שוב את היין והשתכנעו לאפשר לו לחזור ולעשות אותו בצורה מסחרית.

פנפולדס גריינג' בציר 1952

פנפולדס גריינג' בציר 1952 (אתר היקב)

הגריינג' הוא בעיקרו שיראז. הוא עשוי בעץ חדש (דבר ששוברט לא יכול היה לעשות בשנות המחתרת שלו) ובנוי למרחקים ארוכים. זה יין שבאוסטרליה עולה משהו כמו $900 אוסטרליים, ובישראל עובר מחירו את ה- 5,000 ש"ח לבקבוק.

מהמעט שאני טעמתי ממנו וממה שאני זכרתי ממנו מבחינה סגנונית, הוא היה כבד, פירותי מאוד ועתיר עץ.

נכון, מעולם לא טעמתי בצירים מתיישנים של היין, ותמיד היה מדובר בבציר עכשווי פחות או יותר, אבל זה היה הסגנון. וזה היה סגנון ששיקף חלקים גדולים מעשיית היין האוסטרלית: הרבה פרי בשל, הרבה "פלפל שחור" בשיראז ושזיפים שחורים בקברנה והרבה קוקוס-וניל של עץ.

אז זה לא שבאוסטרליה הפסיקו לעשות יין "בשל", אבל הסגנון הזה מפנה מקום לסגנון קל יותר, מינרלי. זה, לפחות מהקצה שלי כאן, במקום שבו היבוא של יינות אוסטרליים הוא כבר ממש לא מה שהיה פעם.

בשרדונה רואים פחות גוף, יותר חומציות ויותר מינרליות, אני חושב, אחרי שיצרני היין הולכים יותר ויותר לכיוונים של טסמניה ואקלים קר יותר, ולכיוון של פחות התערבות ביין.  מהבחינה הזו, אגב, אקרמן עשו טעות קטנה בבחירה השרדונה שהם מביאים לכאן: הם מביאים את ה- BIN311, שעובר מלולקטית כולו, מה שמשאיר את היין יחסית שטוח לטעמי. נכון שאין להם תחליף במחיר הזה (שני השרדונה הגבוהים יותר עולים פי שלושה לפחות), אבל להחדרה מחדש של המותג, היין פחות מרשים.

מריזלינג ועד פנפולדס גריינג'

מריזלינג ועד פנפולדס גריינג' – מבחר היינות בטעימה (צילום: קובי אליהו)

פנפולדס בישראל: מריזלינג ועד גריינג'

פנפולדס הוא יקב של סגנון עשייה. אחד הדברים המהותיים אצלם הוא שמירה על סגנון ואופי זהה – לא דומה – של היינות השונים מבציר לבציר. זה טוב או לא טוב? זה פנפולדס. מי שרוצה יותר שונות שנתונים או סטייל, צריך לחפש אותה במקומות אחרים. זה לא אומר שהם לא מבינים טרואר – להפך: הם עובדים איתו כדי לקבל את הסטייל של היין שהם רוצים.

Bin 51 Riesling 2019
שימו לב לשנת הבציר. היין מאוד חומצי וצעיר. האף ארומתי, פרחוני-הדרי-תפוזי. הפה מעט ירקרק-מתובל, יבש מאוד בסיומת. יין טוב מאוד לאוכל; מעט פאזי. יופי של מרקם ליין הזה. לשתותעכשיו? כן, אבל עוד שנתיים או שלוש יטיבו איתו. (92) 130 ש"ח.

Bin 311 Chardonnay 2017
שרדונה צעיר וטוב, עם פרי הדרי-אפרסקי. אין בו חמאתיות, אבל כן משהו מעקצץ, שמזכיר קצת ירוק או עשב של גבינת עיזים טריה. זה יין טוב – ללא ספק – אבל המבנה, שוב, רחב ולא מספיק מפוקס לטעמי. (89) 260 ש"ח – יקר מדי.

Koonunga Hill Shiraz-Cabernet Sauv. 2017
שנה בעץ ישן ונירוסטה. הבלנד הוא תמיד 25%+- של קברנה, ולמרות שהוא נקרא כך, הוא אינו יין מכרם מסוים, אלא מהרבה אזורים (בעבר כן היה). זה יין של 65 ש"ח והוא נותן תמורה טובה יותר מהמחיר הזה: קצת פטל, מעט אוכמניות, קצת בשרני, באף שהוא נעים מאוד בסופו דבר. הפה מעט טאני וצעיר, אבל מאוזן ויש לו בהחלט פוטנציאל. לשתות עכשיו או בשנים הקרובות. (89) 65 ש"ח; תמורה מצוינת.

MAX's Cab-Shiraz 2016
אנחנו עוברים לסדרה שנקראת על שמו של מקס שוברט: היין הזה מגיע לישראל בעטיפת "בלינג" אדומה. ניתן להסיר אותה ולגלות את התווית הרגילה של היין תחתיה, אבל למה שתרצו? אחרי התבגרות ב- 10% של עץ חדש, היין בעל הרבה פרי שחור, שזיפי יותר. יש בו קצת מנטה (אקליפטוס). הגוף מצוין, עדין יחסית, למרות מתיקות פרי מודגשת, שמזכירה אוכמניות. סיומת חומצית טובה ומתובלת. (91) 130 ש"ח; תמורה טובה.

MAX's Shiraz 2017
האף סגור הרבה יותר מהבלנד שהזכרתי קודם, אבל היין בכל זאת מהנה כבר עכשיו. רך במתקפה, אבל מלא ויבש ומתובל מאוד. צעיר ומרוכז, הוא התפתח יפה בכוס וקיבל אופי טוב. בהחלט מומלץ. (90) 130 ש"ח; תמורה טובה.

Bin 2, Shiraz-Mataro 2017
מטארו הוא הכינוי האוסטרלי למורבדר. הרבה בשרניות ומבנה טאני טוב; לעיס, אבל לא גס. סיומת יבשה, מתובלת וטאנית. יין עם מכלול מאוד יפה, עגול מאוד וחלק. (91) 210 ש"ח; תמורה טובה, על הצד היקר.

Bin 28 Shiraz 2017
עץ אמריקאי… שזיפים מיובשים, ליקוריץ ולא מעט וניל. הפה מזכיר קצת פירות חמוצים, על נגיעות של טבק ירוק. מוזר. סיומת מעט חמה, עם חומציות טובה. (91) 210 ש"ח; תמורה טובה, על הצד היקר.

Bin 28 Shiraz 2005
מעניין לראות איך היין הזה מתבגר: שתי שנים דומות מבחינה אקלימית ועשייה סגנונית דומה. היין בעל ארומות של קרקעית יער, קצת עץ מבוגר. חומציות טובה מאוד וחיה. יבש – יותר שזיפים מיובשים מהצאצא הצעיר שלו – אבל חי וטוב. מרשים; נטעם כמו יין בן 10. (91) אין למכירה.

Bin 407 Cab. Sauv. 2016
באף יש סויה… משהו שכבר לא הרחתי ביין הרבה-הרבה זמן. הפה מצוין, קצת ירקרק-מנטולי. מאוד רך ומאוד עדין, על רקע של טאנינים טובים. אולי לא הטופ של הקברנה ביקב (זה ה- 707), אבל בהחלט מרשים. הייתי שוכח ממנו ל- 15 שנים לפחות. (93) 500 ש"ח.

Penfolds Grange 2015
100% עץ אמריקאי חדש, אבל הכול מאוזן ובמקום, בלי שהעץ מעמיס על הפרי. האף קצת קפה שחור, ירוק-ונילי ומתחת לזה המון פרי אדום טרי. המתקפה חלקה, עדינה ונעימה מאוד, מפתה. היין ממשיך עם גוף לא קל, אבל רענן. בהחלט שינוי סגנון ממה שאני זוכר. להשכיב לדור הבא.

 

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.