הניפו יין דגל! יינות משעממים

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

המאמר הזה עומד לדון בשתי שאלות עקרוניות למדי, יחד, בסוג של ערבוב. המונח הראשון הוא "יין דגל", והשני, "יין משעמם"

ואני שם את השניים יחד, באותו מאמר, כי יש ביניהם קשר. ואני רוצה לקשור בין השניים, לא רק כי יש ביניהם קשר, אלא כדי – אולי – לעשות משהו למושג הזה של "יין דגל".

אבל קודם כל: אסוציאציה.

דנקן אלן הוא העורך של ה- Post, עיתון סנסציוני-משהו בסדרה הבריטית PRESS, של ה- BBC. אינטואיטיבית, הוא כמובן ה- SUN, אבל נניח לזה רגע, גם כי זה אולי לא לגמרי נכון, והסדרה היא קצת out-dated וזה וזה וזה, ולא משנה.

יין הדגל או משחקי כח ועוצמה

דנקן אלן, עורך ה- POST: "לי יש גדול יותר" (מאתר ה- BBC)

מה שאלן עושה באחת הסצנות, היא לשים את תמונתו של ראש הממשלה, ילדיו ואשתו, לצד כותרת גדולה ותמונה של איש עסקים שנחשד ביחסים לא ראויים עם בנות 18. זה, אחרי שהוא עורך מסע שכנועים שלם כדי לשכנע את ראש הממשלה לאפשר תמונות משפחתיות מהסוג הזה, ופחות או יותר סוחט אותו לשם כך.

למה הוא עושה את זה? לכאורה, כדי להראות למי יש גדול יותר. זה בסדר וזה מתאים לאופי של העיתון ושל מה שאפשר לחשוב על האיש.

אבל אם חושבים על זה קצת יותר לעומק, הוא בא לומר "אני לא מפחד ממך, ראש הממשלה. אני אשים אותך במקום, יחד עם כל החדשות – גם לצד המילה PERV".

וזה מה שאני רוצה לעשות עכשיו: אני רוצה לשים את הביטוי "יין הדגל" (ביטוי שהשתמשתי בו גם לאחרונה, אני עצמי) לצד הביטוי "יינות משעממים".

לא בגלל שיינות דגל צריכים או יכולים להיות יינות משעממים או לא, אלא רק בגלל שהם נשפטים על סמך המחיר שלהם, ויש הרגשה שהם צריכים להיות קודם כל יקרים, כדי להחשב "משהו".

איך מוגדר יין דגל?

אם אני חושב? "שלי גדול יותר." כמו דנקן אלן, ש"יכול" ורוצה להראות שהוא יכול.

אבל ברוב המקרים, ורוב האנשים יגידו לכם – על פי המחיר. מדובר ביינות שהמחיר שלהם גבוה בצורה לא רגילה, הרבה מחוץ לתחום המחירים הרגיל של היקב: אצל הצנועים יחסית מדובר ב- 250 ש"ח. אצל שועי העיר? 400 שקל, 450… אני לא מעיז לחשוב על יותר (ויש; אני לא מדבר על יינות יבוא).

בנשימה הבאה הם יאמרו לכם, שהיות והמחיר הוא כל כך גבוה, הם מצפים שהיין היקר הזה גם ייתן להם משהו, שהיינות הרגילים לא נותנים להם. שהוא יהיה איזה שוס או 'וואו' או שהוא יעצור את נשימתם.

הם אומרים את זה, אבל תכל'ס? מה שהם מקבלים הוא בקבוק יקר וכבד, שהם יכולים לתת במתנה לרופאה שלהם או לעורך הדין ששחרר אותם מהשלילת-רישיון אחרי ששתו קצת יותר מדי, ונתפסו.

מה שעוד הם מקבלים, ולצערי ביותר מקרים מאשר אנחנו חושבים, הוא יין מ-ש-ע-מם.

בין היינות הבסיסיים שאנחנו שותים, גם אלה שאנחנו משלמים עבורם 25-40 ש"ח, אנחנו לא מחפשים גיוון או עניין רב. לדידי, במחירים האלה, די שהיין יהיה לפחות נקי מבחינה טכנית. כל דבר מעבר לזה, במציאות של תעשיית היין הישראלית והעולמית-המודרנית, הוא בונוס. אפשר למצוא ביניהם יינות נחמדים, טובים, אבל בישראל? לא הרבה יותר.

מעבר לזה, ב- 50-100 ש"ח, אני דורש לקבל נאמנות לזן ורעננות ומעריך עניין ומורכבות ושונות. בוודאי שאם היין עולה 150 ש"ח.

ביינות היקרים יותר אני מצפה למורכבות קודם כל, ואז לפוטנציאל התיישנות, אבל בעיקר לשונות. לאמירה של היינן או של המקום: משהו שייחד את היין הזה ויהפוך אותו נושא לשיחה או למחשבה. משהו שבאמת יהיה שונה ממשהו אחר שמוכר השכן.

ואני לא מקבל את זה. לא בכל היינות ולא מכל היקבים.

רוב רובם של אלה שאנחנו מכנים "יינות דגל" ישראליים, וגם רבים מהעולם החדש – אוסטרליה, ארה"ב ואפילו דרום אמריקה – הם יינות חסרי אופי משלהם. לא כולם, אבל חלק גדול מהם. הם באים להרשים, לתת בראש ולתת לך את ההרגשה שאתה מקבל מה שאתה משלם בשבילו: אריזת קרטון משובחת או עץ, בקבוק שמשקלו 1,500 גרם וזהב או כסף. כמה שיותר. יש לזה קהל וזה בסדר, אבל זה לא יין.

זה לא ה- essence של יין. כי יין זו זהות, שונות – בדיוק ההפוך מזה. ולא משנה אם מה שחרטתם על דגלכם זו זהות טרוארית או אישית – זו זהות ואופי.

אל תקנו יין דגל על פי המחיר. קנו על פי העניין

קנו יין כזה על פי מה שהיינן או היקב אומרים עליו או מה שאתם חשים לגביו. השאירו את בקבוקי ה- 250 ש"ח וצפונה על המדפים, עשו לעצמכם ולרופאה או עורך הדין שלכם טובה.

אם אתם רוצים 'יין דגל' קנו יין כזה שזו המשמעות עבורכם. יין שעשה לכם את זה, שלא שעמם אתכם אלא ריגש אתכם. שימו בצד את המחיר. הביאו שישייה, אם מה שעשה לכם את זה הוא יין של 50 ש"ח ואתם חייבים – אבל חייבים – להוציא 250 שקלים (יש להניח שתקבלו 5+1).

קחו את ה"עוז" של דוניה ויקב סוסון ים. יין שסוסון ים מוכר ב- 100 ש"ח לבקבוק, ודוניה אומר עליו:

"העוז, שהוא בעיני, סליחה על חוסר הצניעות, אחד ההישגים היותר משמעותיים של עבודתי, לא כי הוא היין הטוב ביותר, אלא כי הוא הצליח להיות באמת אחר."

קחו את הסוביניון בלאן של SPHERA שכל כך התפעלתי ממנו לפני שבועיים-שלושה, או את הלייכטר החדש של איתי להט, שעדיין לא הספקתי לכתוב עליו; יין שאין בו עומס של שום דבר, אלא דווקא שקט ושלווה. מהצד השני, קחו את יעקב אוריה אלפא אומגה שרדונה 2018: אני לא יודע מה המחיר שלו ואני לא יודע אם הוא מוגדר "דגל" או לא, אבל הוא שונה ומיוחד, ומעניין.

קחו את הפינו גרי של רמת הגולן, 2018: לכאורה יין מזן לא נחשב, והנה, דווקא משהו בעל מורכבות. מעניין וטוב, ועדיין אפשר לשתות אותו. האם יש בו אמירה של היינן? אני לא חושב שמעבר ל'בואו נעשה משהו טוב'.

אני לא בטוח ששון בן אהרון היה מכתיר את היין הזה כ'יין הדגל' שלו (אולי כן, לא שאלתי אותו), אבל קחו את ה- דוד וגוליית אדום 2016, של יקב 'חמש אבנים'. הוא עולה 95 ש"ח. זה לא כסף? מה יש? יש בו עניין, משהו ייחודי ולא רגיל. קנו שניים, אם אתם צריכים להוציא הרבה כסף. קחו את ה'עז' או את הסירה של יקב כישור, גם כן במחירים שסביב 100 – 120 ש"ח, ועדיין יש בהם עניין. תבור סופה 2014 עולה לי עכשיו לראש. יין מצוין. המלכיה שלהם עולה 200 ש"ח, והוא טוב מאוד, אבל הוא לא ייחודי ליקב.

בקיצור? סיכום?

עזבו אתכם מהיינות היקרים, שנמכרים ב- 200 ש"ח וצפונה, אלא אם כן טעמתם אותם והשתכנעתם שיש בהם משהו שונה ואחר, עם אומץ. הסיכוי שלכם למצוא יין דגל ב- 100 עד 150 ש"ח גבוה לאין ערוך מזה של היינות בסכומים הגבוהים יותר.

ראש השנה שמח.

 

 

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.