שתי דוגמאות לאיך לא עושים יין(?)

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

או לזן הזינפנדל, תחליטו אתם. אני חושב שהם מוציאים שם רע ליין, באופן כללי

לאחרונה הוזמנתי על ידי זאב דוניה ויקב סוסון ים, לטעימה של כמה יינות זינפנדל. הטעימה הייתה של כמה בצירים, כאשר במקביל לכל זינפנדל של סוסון ים, היה יין מחו"ל – רובם אמריקאיים – שהובאו על ידי אחד המשתתפים (זאב לא הביא את שני היינות עליהם אני מדבר כאן, בכל מקרה). אחטא ל'סוסון ים' אם אדבר על היינות של היקב במאמר הזה, ואביא רשמי טעימה שלהם במועד אחר. למה?

כי כאן – שלא כדרכי – אני מבקש להביא דוגמא ל'איך לא עושים יין', כל עוד כנראה אתם לא אמריקאים.

קשה להעביר חוויית טעימה של יין באופן כללי, וחוויית טעימה של יין שלא מוכר בישראל בכלל, מה כל שכן. שני היינות עליהם אדבר כאן הם יינות אמריקאים, כאשר אחד מיוצר על ידי משהו שנראה לכאורה כמו תאגיד מותגים (Brand House) בשם Truett Hurst) והשני מיוצר על ידי יקב בשם Oak ridge winery.

יין אמריקאי – אמריקאי מדי?

Moss Roxx Ancient Vine Zinfandel 2014
מיוצר מגפנים בנות חמישים שנים ויותר, באזור לודי. הכרם היה שייך לקואופרטיב וניטע בעידן שבו האמריקאים שתו יין אדום מתוק. אני טועם את היין הזה, וחושב לעצמי שהעידן הזה עדיין לא עבר להם.

למה – וכאן אנחנו מגיעים ל"למה לעשות את זה?"- לקחת פרי בן 60 שנה ולשים אותו בחביות עץ חדשות למשך שנה שלמה, ולהוציא את הדבר הזה?

אוקיי, זה עשוי "לטעם", אולי, ובטח יש לזה איזשהו קהל יעד, אבל באמת? כל הסובבים אותי בטעימה אמרו – כמעט יחד "יו, איזה ריח של בייקון!" וזה התחלף בריח השני שהיה ליין הזה "מלוח!"

זה אכן היה מעושן, והריח השני היה זה של חביות של דגים מלוחים. ריח שאני בהחלט יכול לסבול, אם הוא מגיע בכמות רלוונטית, ומוסיף, אבל לא מכסה לחלוטין על מה שיש ליין להציע מבחינת פרי.

זה יכול היה להיות זינפנדל, זה יכול היה להיות כל דבר אחר, כולל יין ממרלו, לצורך העניין: כל כך כוסה בעץ קלוי-שחור, חרוך ממש. ואת הפשע הזה עשו על פרי מגפנים "קדומות". יין של 25$, אגב.

הדבר השני היה יין שהתיישן שלושה חודשים בחביות ברבן:

2015 Paso Ranches Zinfandel Bourbon Barrel Aged

הדבר הזה לא לבד, מסתבר: זה טרנד.

מסתבר שבארה"ב יש לא מעט "יקבים" שמיישנים יינות זינפנדל בחביות ברבן משומשות, כאילו שמדבר באיזו שליחות אמריקאית וגאווה לאומית. אחרי שגמרתי ללהביע את מחאתי ביני לבין עצמי, חשבתי על כל היינות ששתיתי היום, שהיו בכל מיני חביות אחרות – הפיניש של סוטרן ורוטשילד של כרמל, אם להזכיר משהו – ושאלתי את עצמי "למה זה דווקא לא בסדר?"

אז זה בסדר. זה דמוקרטי, אפילו במחיר (17$) ומאוד אמריקאי וגאוה לאומית והכול, אבל האם אפשר לשתות את זה?

מסתבר שכמו כל דבר גם זה עניין של טעם:

"An excellent example of bourbon aged zin. Rich and jammy dark fruits with a hint of baking spice. Subtle nuances of bourbon aging in the finish. Great with smoky meats." (Cole Mitchell, Vivino)

"דוגמא מצוינת לזינפנדל בחביות ברבן".

אני לא יכולתי לשתות את זה, אבל אני כותב ביקורת יין, ולכן אני חייב לתאר את היין במושגים אובייקטיביים לחלוטין: 16.8% אלכוהול, מתוק כמו ריבת שזיפים בווניל.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.