בר מאור: שינויים ועוד שינויים

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

היינות של רמי בר מאור לא זרים לקוראי "המרקקה היומית". אני חושב הייתי בין הראשונים שסקרו את היינות של בר מאור, יקב שמבסס הרבה מאוד מהעשייה שלו על שאלות של טרואר

וכתבתי עליו לא מעט, הן על הדרך והן על היין. בכל זאת, ועם כל הניסיון שלי בסקירת יינות ישראליים, הכתבה הבאה היא מהכתבות הבודדות שהתקשיתי באמת לכתוב בתקופה האחרונה.

הדרך לסקירת יין, אצלי לפחות, עוברת בראש, בדי הרבה ניסוחים שונים. אני מתחבט בניסיון לסכם מה שנאמר או שטעמתי, לעצמי. אז בכיוון שאני הולך לקחת מכל הדברים, אחר כך על מה שאני עומד לכתוב ובסופו של דבר לעיתים גם בכל מה שקשור ב"אז מה", כלומר מה שיוצא בסופו של דבר לקורא, מקריאת המאמר.

יין של בר מאור - תווית לילית

לילית (לא בסקירה הפעם)

ברוב המקרים זה לא הרבה, כי בסופו של דבר אנחנו מדברים על יין, אבל בכל זאת.

אני חושב שהפעם, שלצרכן, ה- take home lesson, כמו שפרופ' ריינהולד מורתי ז"ל הייתה אומרת, הוא יותר פנימה, מאשר החוצה, והוא הרבה יותר משמעותי מאשר עוד סקירת יקב כזו או אחרת.

אני מקווה שאוכל להסביר אותו.

הלקח הוא פנימה, גם כלפי-אני וגם כלפי רמי (ויסלח לי, שאני שופך כך את בני מעיו, בפני כל), אבל כשכזה הוא חשוב.

הטעימה שעשיתי אם כך עם בר מאור, עוד לפני תערוכת סומלייה האחרונה, היא טעימת מעבר: הסתיים פרק אחד בעשייה של בר מאור, ומתחיל עכשיו חדש.

לצרכן, לקורא שאינו רמי או קופר, אומר שבעיני, יקב בר מאור נמצא בסוג של תקופת מעבר. היינות עדיין לא שם. כן, יש דברים שהם בהחלט מעניינים וטובים, אבל הדברים 'לבוא' הם עוד לא. רמי התחבט בנושאים של כמויות ושינויי כורמות, טיפוח והשקייה והדברים האלה עוד לא מתבטאים ביין, לטעמי. רמי עדיין לא גמר להתחבט.

אבל זה בכל זאת חיובי – מאוד!

פריצתו של הטרואר

בר מאור, בצורת העשייה הקרובה יותר לכרם, שלא פוחדת לזרוק את הקברנה סוביניון אם הוא לא מתאים לו, מגלם את השלב של אחרי "יקבי הבוטיק" בעשייה המקומית, ולכן הוא חשוב. זהו היינן הישראלי הצעיר החדש: זה שעושה יין אישי אבל שבא ממקום וטרואר ולא מצורך לעשות יין בסגנון אישי "כללי" כלשהו. זה שבא ממקום של עבודה עם המקום שלו ומה שהוא מעמיד לרשותו. לא מקום של רצון לעשות סגנון מסוים, שאולי לא מתאים בכלל לטרואר, אבל הוא אופנתי.

מסובך? כן, כי זה בדיוק מה שזה.

וזה לא קורה רק עם ייננים צעירים: זה קורה גם עם הוותיקים: שונפלד, ברמת הגולן, עובד היום הרבה הרבה יותר ממוקד קרקע וכרם ממה שהיה אי פעם. חשבתי שכל העבודה בכרמים באה – ואולי במקור זה היה ככה – ממקום שיאפשר לו לעשות את אותו יין, רק טוב יותר, אבל לא. אני מרגיש שיש רצון לדבר עם ה- location. בלנד ה"בראון" הוא דוגמא מצוינת לזה: תערובת של קברנה, סירה ופטי ורדו שמדברת אדמה, יותר מכל דבר אחר. בסגנון של היקב, כן, אבל מבוססת על קרקע.

אם לחזור לבר מאור, זה לא "סוביניון בלאן מרמת הנדיב", אלא "רמת הנדיב בסוביניון בלאן".

ואני חוזר לבר מאור: היקב עושה כיום יינות בשלוש סדרות ועובר להשתמש בשיטה שבה היינות הם 'אזוריים', 'כרמים יחידניים' ו'בלנדים גבוהים' (ארכיטיפ). בקברנה סוביניון הוא כאמור לא ישתמש יותר, כי הוא לא מתאים לאזור, הסירה ייכנס ברוב המקרים והשנים לבלנדים והמרסלאן והמרלו יתפסו מקום בראש. המרסלאן במיוחד, הופך להיות סוס העבודה של היקב. אין פחד להשתמש בזן לא מוכר ובמרלו, שהישראלים לא אוהבים, בעליל. שאפו.

מחירי היין בסדרות הבסיסיות הם סביב 85 ש"ח, מעל זה – 90 עד 110 ש"ח ואז 230 ש"ח לארכיטיפ. מחירים לגמרי סבירים.עוד שינוי חשוב מאוד הוא המשקל הרב שהוא נותן ליינות לבנים ביקב: 55% מהיין הוא היום, או יותר נכון מ- 2018, לבן או רוזה.

שרדונה 2017
צבע צהוב ירקרק יפה. הרבה פרי טרופי באף הראשון, ואז אשכוליות וגויאבות. הפה חלק מאוד, והחומציות טובה ומאוזנת. בהחלט יין יפה כ- entry wine ביקב. (89)

רוזה הנדיב 2018
האף – והצבע – מאוד אירופיים. רמי מצליח לשמור על צבע עדין גם בהשריות יותר ארוכות, בנות 6-8 שעות, מה שמאפשר לו מצד שני לקבל יין יותר ארומתי. הפה חלק, מלא יחסית ולא שגרתי, עם מעט פרי מדויק. יין לאוכל אצבעות, מאוד קיצי. (88)

ירח אדום מרלו 2015
אף ירוק, ירוק קלאסי של בציר 2015. הפה עגול, עם מתקפה טאנית, שמתפתחת לפה ממש טאני. המבנה עצמו, מעבר לטאנינים, מעניין: לא רחב או שמן, אלא מאוד מהודק. יש ביין משהו 'שחור' גם באופי. סיומת ארוכה. לאחר זמן מה בכוס, היין מתרכך קצת ומוציא ארומות פרחוניות טובות, מלוות בפלפל צ'ילי-שאטה, באף. (90) זה יין שכתבתי עליו לפני שנתיים.

ארכיטיפ 2014
בלנד של סירה, קריניאן ומרסלאן. הצבע יחסית צלול, וכשאני אומר "יחסית", זה ליינות גבוהים של יקבים אחרים. כאן אין נסיון למצות עוד ועוד צבע כדי להרשים. האף מאוד ארומתי, ומתפרץ ממש, מפתה, מאוד שחור, עם משהו קצת קינקי, ולא מוסבר או ברור. הפה חלק מאוד במתקפה, הגוף בינוני (טיפה אלכוהולי), מאוד חומצי ובעל סיומת טאנית, ארוכה וחומצית. השימוש בעץ מאוד מושכל ביין הזה, ולוקח אותו למקומות מאוד ריוחניים-ספרדיים. מעניין. (92)

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.