אמפורה: לוקחים חזק (מדי?) את עניין הרעננות

אמפורה יוצאים בשלל יינות חדשים, חלקם כבר בעשייה של הייננים הנוכחיים, קושיצקי והראל, וחלקם מבוסס עדיין על החומרים של היינן הקודם. איך היינות?

לפני כשנתיים עבר יקב אמפורה לבעלותו המעשית של ד"ר יובל סמואל. אני אומר "מעשית", כיון שהיא לא מוחלטת, מצד אחד, אבל מצד שני סמואל הוא השותף האחראי לתפעול היקב ולניהול השוטף שלו.

הבעלים החדשים מינו צוות חדש לגמרי, שלצד מנכ"לית חדשה (גב' דניאל הירשברג) כולל שני ייננים: מעיין קושיצקי – יינן ישראלי שעובד בעיקר בחו"ל, ומשמש כאן כיינן יועץ או יינן ראשי, ומאירם הראל – יינן צעיר שלמד בצרפת, שהוא היינן בפועל; יינן שהוגדר כיינן 'תפעולי'.

הסגנון הקודם של היקב היה הסגנון האהוב על ד"ר ארקדי פפיקיאן: פרי בשל, שימוש די כבד בעץ, וכד'. בעוד שלסגנון הזה יש מתנגדים, הרי שהיינות היו יינות טובים, עם פוטנציאל התיישנות רב ועוד. עכשיו לוקחים באמפורה את היין ועושים כמעט 180 מעלות, לסגנון שונה של ממש: חומציות הרבה יותר גבוהה, פרי בבשלות נמוכה יותר ושימוש מוגבל מאוד בעץ, בוודאי שבעץ חדש.

אין לי שום בעיה עם הכיוון הזה – להיפך: כל השוק מבקש היום יינות אדומים קלים יותר, ויינות לבנים רעננים, ואם אפשר, אז גם עם אלכוהול נמוך יותר. יינות כאלה מתאימים מאוד לאקלים שלנו, יש להם ערך קלורי נמוך יותר ובוודאי שיש להם יתרונות נוספים.

מצד שני, בעקבות הטעימה של היינות החדשים של אמפורה, נראה לי שקושיצקי והראל הלכו טיפה רחוק מדי: החומציות ביין גבוהה מאוד, עד כדי חוסר איזון ביין אחד או שניים, ולעניות דעתי הבציר המוקדם מאוד גזל ממקצת היינות זהות זנית ועניין.

זה לא שסמיון (נניח) חייב להיות סמיון צרפתי בישראל, אבל כן הייתי שמח שיהיו לו אילו שהם טעמים ומשהו שאפשר לקרוא לו פרופיל ארומתי. בסופו של דבר, אם זה לא יהיה כך, מה הרבותא בקנייה של יין כזה לעומת אחר?

ניגש ליינות:

אמפורה גראנש בלאן 2017
אהבתי הרבה יותר את קודמו בתפקיד – בציר 2016. המתקפה נשארה מתקתקה במקצת, כמו בשנה שעברה, אבל כל השאר הפך מוקצן מאוד: חומציות גבוהה מדי, פה רזה וחד ומשהו של וניל או עץ, שסוגר הכול. (86)

רוזה אלנה 2017
הבנתי שזה בקבוק מיוחד עבור מלון נורמן: רוזה ברברה, סירה וקריניאן צעיר. ארומתיות נחמדה, פרחונית. הפה רזה, חד וחומצי. סיומת ארוכה וחומצית מדי. (86)

אמפורה סמיון 2017
כ- 600 בקבוקים בלבד, מיין שהוא חלק מיינות מזנים שהיקב לומד. אף ארומתי, פתוח למדי ונעים, אבל מאוד לא משקף את שם הזן שעל התווית. המתקפה עגולה ומנטולית, החומציות טובה ולא אגרסיבית, אבל הסיומת בעטנית, ופחות נעימה. (87)

אמפורה מד רד 2015
ביקב מבטיחים לחזור לסגנון המקורי של המד רד, זה של גיל שצברג, בגלגולו הראשון של היקב. היין הזה עדיין 'ירושה' של א"פ: צבע סגול אטום, האף מאוד "סירה" עם מעט ירוק של קברנה סוביניון. סיומת מאוד דומיננטית, חומציות גבוהה, קצת פלפל שחור, אפר וטבק וטאנינים בינוניים. (88)

אמפורה  winemakers selection ברברה 2015
האף עוקצני, ירקרק. הפה ארוך, עם חומציות גבוה, אבל עדיין תורמת. מעט חם בגרון וסוגר בשפע דובדבנים ופטל. היקב אומר שליין יש ביקוש במסעדות: אני יכול להבין למה, כיון שהוא עובד לא רע בכלל עם אוכל שיש בו שומניות. אפשר לקרר ולהגיש, אבל הייתי ממליץ לשמור לשנה לפחות, אולי יתרכך קצת. (89)

אמפורה רייטון קברנה פרנק 2013
שימו לב לבציר – בן חמש. 16% אלכוהול. האף הראשון מאוד ירוק ומרגישים שהיה כאן עץ חדש. הוא מאוד צעיר, בעטני ולא מאוד אלגנטי. מעט מקתקת מצד אחד ובעל חומציות גבוהה, מצד שני. יש כאן הרבה פרי אדום, סיומת 'סגולה' (שזיפים, פירות יער ודומיהם) וטובה. חמש שנים מהיום יש ליין הזה סיכוי לא רע בכלל להיות מוכן. (91)

סיכום? נראה כאילו היקב עדיין לומד מה שיש לו ביד. מהרבה בחינות, כרגע אנחנו אי שם למעלה, בשיא האמפליטודה של החומציות והלעשות ההפך ממה שהיה. בואו נראה מה יהיה בשנה הבאה.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.