טעימה השוואתית של יינות: למי להשוות?

בין שאר הכלים השיווקיים, טעימות השוואתיות הן כלי מצוין להראות איכות , להדגים עלות מול תועלת, ועוד. אבל מול מי להשוות את היין, זו שאלה לא קטנה

בסיום המאמר: רשמי טעימה של כמה יינות מאוד מוצלחים מקיאנטי רופינה; למקרה שאתם בסביבה.

הקושי של אזור יין קטן לעורר עניין ביינות שלו, מובן:

מי יטרח ויגיע לסקור יינות של יקבים שברוב המקרים איש לא שמע עליהם, שכמויות היין שהם מייצרים הן מזעריות ואם מדובר ביבוא – אין להם יבואן או שיווק סדיר?

ניקח את ישראל: בסך הכול ישראל לא מאוד מעניינת את צרכני היין הכללי, אלא יותר את צרכני היין הכשר והתמריץ של יבואנים או מובילי דעה לבוא לטעום יינות ישראליים, נמוך.

בנוסף, לעיתים יש לאזורי יין קטנים "גב" של אזור יין גדול ומוכר יותר, מה שעוזר להם לעיתים לעורר בכל זאת עניין ביינות שלהם.

לישראל אין אזור כזה. המקסימום שאנחנו יכולים לדבר עליו הוא השוואה ליינות יווניים (מיד נדבר על 'למה צריך להשוות').

אבל האם הגב התדמיתי של אזור יין מוכר מועיל תמיד?

כמו שמיד נראה, העניין הזה הוא בחזקת חרב-פיפיות:

ניקח לדוגמא את אזור Alto Piemonte עליו כתבתי לאחרונה, שמתמודד עם היוקרה של ברולו וברברסקו.

הטענה של אלטו פיאמונטה היא כפולה:

  1. היינו שם קודם, ובאיכות טובה, אז כדאי לכם להקשיב לנו.
  2. אתם יכולים לקבל את אותה איכות, במחיר נמוך הרבה יותר (מה שדי נכון, אגב).

ולמה זו חרב פיפיות?

  1. כיון שבמסר הזה אתה מודה שיש מישהו ששווה להתאמץ בשביל המוצרים שלו, ושם אותו עוד יותר במוקד העניינים.
  2. כיון שאתה מניח לאזור הזה לקבוע למעשה את המחירים שלך; תמיד נמוכים יותר משלו!
צילום של טעימה השוואתית

טעימה השוואתית: קיאנטי רופינה – אלטו פיאמונטה; קֶרין או'קיף בראש השולחן

אז מול מי טועמים את היינות?

אם אתה בא ואומר "היינות שלי טובים כמו אלה של ברולו" (נניח), אתה צריך להטעים ולהעמיד את היינות שלך מול יינות ברולו, בטעימה עיוורת כזו או אחרת, נכון?

זהו, שלא.

אתה לא צריך להעמיד את יינות ישראל מול יוון, כי ההשוואה הזו לא רלוונטית.

זו השוואה שלא נותנת שום דבר לצרכן היין.

השוואה רלוונטית תהיה השוואה סגנונית; כזו של style, וכזו שתהיה עם כאלה שיחד איתם אתה יכול להעביר את מסר הסטייל.

אחרי שתוכיח לצרכנים שאתה יכול לתת להם את מה שהם מחפשים אצל אחרים, תתחיל לדבר על היתרונות שלך – זה מול זה, אחד מול השני.

מה שהפיאמונטזים הלכו ועשו (בארגונו של דניאל די נויה מיקב וילה גואלפה, ועמיתו מ- סלוופיאנה מקיאנטי), הוא ללכת ולהעמיד את היינות שלהם כתף אל כתף עם יינות מאזור יין אחר, אבל כזה שנמצא באותה סיטואציה כמו שלהם, באזור אחר לחלוטין – במקרה הזה עם קיאנטי רופינה.

המסר של שני האזורים היה "תראו מה קיבעון מחשבתי גורם לכם להפסיד".

טעימת קניינים ועיתונאים: קיאנטי רופינה ואלטו פיאמונטה

קיאנטי רופינה הוא אזור יין קטן, איכותי מאוד וגבוה, בקיאנטי.

הוא דומה לאלטו פיאמונטה בכך שהוא נמצא למרגלות ההרים, נהנה מהבדלי יום ולילה קיצוניים, הוא מבוסס על ענב אחד מוכר (סנג'ובזה), הוא עבר מהפכת איכות ב- 15 שנים האחרונות ועוד: בעניין הסטייל, היינות הם בעלי אופי די דומה:

  • חומציות גבוהה, טעמי פרי מובהקים, מבנה טאני מצוין וכושר התיישנות.

וכמו אלטו פיאמונטה, גם רופינה "סובל" מההשתלטות של קיאנטי קלאסיקו על השיח על אודות יין מקיאנטי, ולמרות שהיינות הם מהאיכות הגבוהה ביותר – ואפילו גבוהה מזו של לא מעט קיאנטי קלאסיקו  – הוא מקבל מחירים נמוכים יותר.

הטעימה ההשוואתית, שנוהלה על ידי קֶרין או'קיף מה- Wine Spectator בשיתוף עם המגדלים של קיאנטי רופינה – הראתה ואפילו הוכיחה את המסר של אנשי שני אזורי היין האלה:

"עזבו כרגע מי שווה יותר. זה לא חשוב. מה שחשוב הוא להבין מה אתם מפסידים כאשר אתם הולכים לשמות הגדולים, בלי לבחון את מה שיש לשמות הקטנים יותר להציע."

הם אמרו "אם זה סגנון היין שאתם רוצים, הנה, יש לכם חלופה משני האזורים האלה, עם סיפור מצוין וגם במחיר נמוך יותר, אם זה כל מה שמעניין אתכם."

מה אנחנו יכולים ללמוד מזה?

מכון היצוא הראה הצעה ראשונית של חברת שיווק ומיתוג אמריקאית, לייצוא יינות ישראליים לחו"ל.

המסרים שהאמריקאים מדברים עליהם הם אלה של Mediterranean, Diversity, Timeless, Passion.

בינינו, אלה מסרים נכונים, אבל אני לא בטוח שלו אני צרכן יין אמריקאי, הייתי מבין איזה יין הם מחליפים אצלי במזווה (על כל יתרונותיהם) או מה הם מחדשים בו.

נכנס סוסון ים

זאב דוניה עורך מדי פעם טעימות של ה'אנטואן' שלו, מול יינות משאטונף דו פאפ ודרום חבל הרון.

  • הוא עושה את זה בגלל הדמיון בין הזנים שמרכיבים את היינות האלה, והסטייל שהם משדרים.

בסיומה של כל טעימה כזו – ולמרות הרצון להשוות, הוא מקבל חזרה את המסר שהוא מנסה להעביר: אין בטעימות האלה יינות "מנצחים". זאב מצליח להעביר מסר בודד, ולחבר את היין שלו למשהו שכל צרכן יין מהסוג שהוא רוצה מבין:

"אנטואן = שאטונף דו פאפ". סוסון ים זה בעצם משהו שאתם מכירים מצוין.

משם – הכול בעצם פתוח ותלוי רק ביכולות (של סוסון ים, במקרה הזה) להשתמש בחומרים שנוצרים מהטעימות האלה ובמסר שנוצר אצל האנשים שהוא מדבר איתם.

והערה אחרונה לסיום:

רשמי טעימה של יינות אלטו פיאמונטה מהטעימה עם קיאנטי רופינה אפשר למצוא בסקירת היקבים בכתבה על אלטו פימונטה.

צילום של בקבוקי יין

מהמוצלחים שביינות קיאנטי רופינה ולסונה

מבין יינות קיאנטי רופינה אהבתי מאוד את היינות הבאים:

  • Selvapiana Chianti Rufina DOCG Riserva vigneto Bucerchiale 2013 – אף פרחוני-מפולפל ומעניין מאוד. פה מפליא של ממש; לשתיה, אבל גם להמשך, מלא תבלינים ופלפל, חלק ומשיי. (93)
    Grignano Chianti Rufina DOCG Reserva “Poggio Gualtieri” 2001 – יין לאי בודד. אף אדמתי, אבל מאוד סגור. פה אלגנטי של ממש, עם נגיעה ירקרקה-קלה. מאוד מאוד צעיר – 2001(!). (93)
    Colognole Chianti Rufina DOCG Riserva 2009 – פה מאוד חלק במתקפה. שוב – מעט אדמתי, אבל בעל אופי צעיר. (91)
    Fattoria Lavacchio Ludie Chianti Rufina DOCG Riserva 2011 – משנה חמימה. האף מעט מנטולי, ואז דובדבנים ופלפל שחור. הפה חלק ומשיי. בעל מתקתקות מאוזנת; אורגני. (91)
    Il Pozzo Chianti Rufina DOCG 2013 – אלגנטי מאוד, מעט אדמתי, עם אף "סגול" מצוין (90)
שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין, תהיות שונות, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.