האם אנחנו מאבדים את חוש הריח שלנו?

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

אוכמניות, ענבי שועל ודומדמניות הם לא הריחות היחידים שחסרים במחסן הריחות שלנו. אני חושש שגם "ריח של דשא קצוץ" או "ריחות של טחב", הם כבר משהו שעובר מהעולם

השבוע התקלקל המזגן במכונית שלי. בעצם, זה לא היה המזגן שהתקלקל, אלא מאוורר המנוע של הרנו. זה לא ממש משנה לעצם ענייננו (חוץ מזה שזה עלה לי 1,160 ש"ח, כולל מע"מ, הפעלת קשרים והתרפסות), מלבד זה שקרה דבר נורא: נאלצתי לנסוע לתל אביב עם חלון פתוח במכונית.

מכלול הארומות של שרדונה

עם היד על הלב: כמה אתם באמת מזהים את הריחות שבכוס, בשמם? פרופיל הריח של שרדונה

פתאום, ככה, בלי שהייתי מוכן לזה, חדרו לחלל העגלה שלי ריחות שונים. זה מה שקורה, כשהמזגן שלך לא פועל. עכשיו, כמו רוכב אופנוע ממוצע, אני יכול שוב להבחין בין ריחות דיזל של משאית בת שש עשרה, אוטובוס בן עשר או שאריות לא ברורות של משהו לא מזוהה שהתעופף מצפרדע זבל, וחלף ליד החלון שלי, בטיסה. בשלב מסוים בפקק אמרתי לעצמי שחבל שהמזגן לא מתקלקל בעונה נורמאלית, שבה הפרדסים פורחים. לפחות, חשבתי לעצמי, יכול היה להיות ריח טוב באוויר.

ואז זה הכה בי: "אתה נוסע לאורך כביש חמש. איפה בדיוק עוד יש פרדסים שם? ואם כן, כמה?"

זה ישמע ביזארי, ואולי לא סביר, אבל בואו נחשוב על זה רגע. ננסה לחזור בזמן כמה שנים: האם אתם זוכרים ריחות ילדות שלכם? בכמה מהם נתקלתם לאחרונה? בכמה מהם יתקלו או נתקלו הילדים שלכם?

אם אתם לא גרים במושב או בקיבוץ, הסיכוי שהילדים שלכם ייתקלו בריחות פריחה או קרקע מעובדת, שואפים לאפס. אוקיי, אז אנחנו מטיילים איתם מדי פעם, ואולי הם מריחים איזה ורד פה ושם, אבל ריח של אדמה שרק הפכו אותה, או אדמה שספגה מים, אחרי גשם טוב?

אין יותר. בעיר, בעיר הם לא מריחים יותר את הדברים האלה. שם יש אספלט, ומדרכות, ודיזל.

אחת הסיבות שעזבנו את תל אביב, היתה הסירחון. לא, לא הסרחון הרגיל של המכוניות, אלא הריח האיום של פינות הרחוב: המקומות שבהם עומדים או זורמים לאיטם מי האפסיים שנשטפים מה'פכטריות' – אותם פחי הפלסטיק הירוקים, שמרכזים את האשפה השבועית – בתוספת הריח של מים עומדים מאתרי בניה. אני יכול לשחזר את הפינה המדוייקת שהביאה אותי לעזוב את תל אביב: הצפון-מזרחית של שנקין פינת רוטשילד.

מישהו זוכר היום איזה ריח היה לארגז החול שלנו? כן, נכון, היה איזה whiff קל של שתן, אבל בטוח שהיה משהו יותר מזה. מבית הספר, אני עוד זוכר את הריח של האדמה, שהראש שלי פגש רק לעיתים קרובות מדי כשהיינו הולכים מכות, ולא פחות מזה בתוקף תפקידי כשוער (זה היה העונש שלי על זה שלא אהבתי לרוץ). היום? היום הבן שלי מחפש כדורגל שיהיה עמיד בפני שפשופים של אספלט. בבית ספר, הוא לא משחק יותר על אדמה, ואת הדשא הטבעי החליף משטח של דשא סינתטי: לוהט בשמש ונטול ריחות לחלוטין.

לעזאזל, אפילו דבק מגע כבר אסור לבן שלי להריח.

כשהיינו בבית ספר, אנחנו עוד היינו מעמלנים חולצות וצווארונים: בבוקר יום ראשון, זה היה הריח שהיה פוגש אותנו. אחר כך היינו נכנסים לכיתה: היום אין שם יותר אפילו ריח של גיר. אין יותר גיר. יש לוח לבן, מחיק, עם טושים 'נייטרליים', שלא יפריעו, חלילה, לאף אחד. כשהבן שלי נכנס לכיתה, היא ממוזגת והחלונות סגורים, אבל היא עמוסת ריחות: הבנות מגיעות מבושמות להחריד, והבנים – בני חטיבת הביניים, אין מה להרחיב…

גם הבית שלנו כמעט ניטרלי מריח: בגלל המחשב והאימייל, אנחנו מאבדים ריחות של דפוס וספרים. זה כבר לא "in" להחזיק ספרייה משמעותית בסלון או בחדר העבודה.

פתחו עכשיו את Kika בארץ. כמו איקאה, גם אלה מוכרים רהיטים תעשייתיים – מזונית ו- MDF שעברו למינציה. ניסיתם פעם להריח אותם? יש להם ריח של איקאה. אין יותר בבית ריח של עץ – ריח של אורן או עץ אחר; אפילו לא של פוליטורה או שמן פשתן. ריח האורנים היחיד זה המשהו הזה שנודף מחדרי השרותים, כמו שריח היסמין הוא זה שמקורו במרככי הבגדים. מי שגר בדירה גבוהת-קומה אין לו כמעט סיכוי להתקל בריח טרי כלשהו, שמקורו בחוץ.

והבישול? ריח של טיגון – זה יש. הרחובות שלנו מלאים ריחות של טיגון ובשר של המבורגרים צלויים. את זה הילדים שלנו מכירים. בבית, אכילת מזון מהיר ואוכל מוכן, גמרה עם ריחות הבישול, והתבלינים שמוספים בהדרגה לתבשיל. בארץ עוד איכשהו מבשלים, אבל אם נחשוב על ילדים עירוניים למשפחות עתידיות?

ריחות שהולכים לאיבוד

גראובורגונדר

פרופיל הריחות של גראובורגונדר באוסטריה

אנחנו מתארים יינות במונחים של ריחות שעולים מהם, וטעמים שאנחנו חשים בהם. זה עולם של אסוציאציות, שמקורן בנסיון האישי שלנו. הנסיון הזה הולך לאיבוד.

מדברים על כך שנשים הן בעלות 'אף' טוב יותר מגברים: הן עדיין קרובות יותר למטבח, לחומרי הגלם ולריחות הבישול. כל מיני 'מרב מיכאלי' למיניהן ישר מזדעקות כשאני אומר את זה. מה הן מתרגשות? הלוואי על כל אחד. תנו לילדים שלכם לנסות לזהות קינמון, ציפורן או וניל, ואז דברים קצת שונים: כורכום, או מייס. תנו להם מהדברים שגדלים כאן, בסביבה שלנו: זעתר, מרווה או רוזמרין. אתם יודעים מה? אל תשאלו אותם מה זה מה. תשאלו אותם אם הם מכירים את הריח.

יש לזה אפילו צד ופן חברתי: עם מחירי הפירות והירקות של היום, הרבה מאוד אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לקנות חלק גדול ממקורות הטעמים והריחות: שזיפים ב- 14 – 18 ש"ח לקילו? נקטרינות ב- 15? אני מנחם את עצמי שממילא אין יותר לכל הפירות האלה ריחות או טעמים, אבל זאת נחמת שוטים.

מזל שכלבת הבית עוד טורחת ללכלך את עצמה מדי פעם, מה שמביא אותי לקחת את הצינור ולנסות להוציא ממנה את ה'או דה פגרים' שהיא מחבבת כל כך. מזל, כי אחרת איך הייתי זוכר את ריחו של 'כלב רטוב'?

אנחנו – שעוסקים ביין – חיים בעולם של אסוציאציות וטעמים שרבים אחרים לא מכירים: צוחקים על פירות היער, שהישראלים מכירים או שלא. שזאת תהיה הבעיה האחרונה שלנו: אני מרגיש לגמרי בסדר איתה. עולם האסוציאציות שלנו מורכב מדברים אחרים לגמרי. בינתיים, לא צריך להסביר לנו מה זה טעם או ריח של עלה של לימון, או מהו טיבה של גויאבה, או ארטישוק.

הבעיה שלנו היא שאנחנו מגדלים כאן דורות חדשים של אנשים שיהיו עיוורי ריחות וטעמים. אנשים שריחות של דשא קצור, שחת או אפילו אבק, יהיו להם בקושי זכרונות עמומים. אולי, מה שאנחנו יכולים לעשות זה לבשל יותר אוכל ביתי, ולהביא מדי פעם הביתה צרור של עלים ירוקים…

צילומים: AWMB / Faber – מועצת היין של אוסטריה

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, תהיות שונות, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 Responses to האם אנחנו מאבדים את חוש הריח שלנו?

  1. מאת יואב‏:

    נקודה נכונה ובהחלט מצערת

  2. מאת ליאור‏:

    כתוב יפה, מעורר מחשבה וגם נוסטלגי ומרגש (אקליפטוסים, גרניומים, חביתה של אבא, שניצלים של אמא)

    אני חושב שקניה של מגוון ירקות ותבלינים זו כבר פתיחה טוב
    למתקדמים – עשבי תיבול טריים באדנית, וסיור שבועי בשוק (הלוואי שהיה לי זמן וקשב)

    שני רפרנסים מעולים בנושא, של הר חץ
    http://www.sommelier.co.il/blog/?p=236

    http://www.sommelier.co.il/blog/?p=496

  3. מאת קארל וולך‏:

    פוסט מעולה. אנשים שוכחים הרבה פעמים להריח את האוכל והשתייה (כולל יין ובירה למשל) לפני שמכניסים לפה.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.