אלטו פיאמונטה: אזור יין נולד מחדש

Tenute Sella

זהו ללא ספק יצרן היין הגדול באזור, עם כרמים בכמה ממחוזות היין, ולא רק באחד מהם.

Sella היא משפחת צמר ובנקאים איטלקית ידועה – הבנק שלהם הוא הבנק הפרטי הגדול ביותר – שאחד מבניה היה קוונטינו סלה: אם לצטט את מאסימו קלריקו (שוב), הרי שהוא היה אחד מגדולי בניה של ביאלה: "שר האוצר היחיד של , שהצליח לייצב את הכלכלה שלה בימיו, או בכלל."

סלה מייצרים ברציפות מאז 1671 והם היו בעלי הכרמים האחרונים באזור לסונה, למשל. במשך שנים ייצרו לאו דווקא מסיבות כלכליות, אלא גם מסיבות פרקטיות: בקבוקי היין שמשו אותם למתנות ללקוחות הבנק. כיום, מרקו ריצטי – מבני המשפחה, שמנהל את היקב – נוטע כרמים חדשים ומשקיע עוד ועוד בשדרוג היקב, כולל השבה לפעילות של יקב עתיק, בין הכרמים עצמם (זה שבצילומים הישנים – מול החדשים).

לסלה יש כרמים בני 75 שנים ויותר, מהם הם מייצרים בין השאר את ה- Lessona San Sebastiano allo Zoppo: מזה טעמתי את בציר 2009, שהיה מצוין: 85% נביולו ו- 15% וספולינה, עם אופי אדמתי-פטרייתי, מורכב באף וחלק מאוד בפה. עגול, בעל טאנינים טובים ופרי מרוכז ועם סיומת מינרלית-מלוחה. חובבי המתיישנים ימצאו בו יין בעל פוטנציאל התיישנות של 25 שנים ויותר (92).

יינות נוספים שטעמתי היו רוזה נחמד, עשוי כולו מנביולו, ורוזה מבעבע בשיטת מרטינוטי, עשוי גם כן מ- 100% נביולו; יין חביב אך לא מורכב.

בתחום המבעבעים, מה שכן הרשים, היה ה- Insubrico: blanc de noir בשיטה המסורתית. 100% נביולו, ללא דוסאז', NV (אבל בציר 2014), הוא בוקבק רק באביב 2018: יין רענן, פרחוני, מלא ניחוחות של תפוחים ירוקים ומוס מקסים על הפאלט.


Massimo Clerico

דיברתי עליו כל כך הרבה, עד שאני מרגיש מחויב ממש לכתוב על היינות שלו מיד לאחר Sella, שלה הענקתי את הפינה ההיסטורית.

קלריקו – אין קשר לדומניקו קלריקו עליו השלום, שאת היקב שלו, אומרות השמועות, גאיה עומדים לקנות – הוא בן למשפחה מקומית ששורשיה עוד במאה השלישית לספירה. "אנחנו יודעים שאנחנו כאן מאז, אבל יש אזכור בכתב של מכירת יין משנת 1700, בערך."

הכרמים שלו קרובים לבית ולכפר: אחד מהם נמצא ממש מאחורי בית הקברות המקומי, למשל, ומעליו (למזלנו, כנראה). הוא מאמין גדול בעשייה אורגנית ככל האפשר, ובכל הכרמים צומחת עשביה נאה, שמעניין מה היו אומרים עליה ברבנות ישראל.  חומציות הקרקע נמוכה – pH של 3.7, למשל, ותכולת המינרלים בה גבוהה.

כך או אחרת, היינות מגיעים משלושה אפלסיונים:

  • Lessona DOC – שאביו של מאסימו היה מהשלושה שבכלל הגדירו את האלפסיון ופעלו להקמתו וקיומו.
  • Costa della Sessia Nebbiolo DOC – יין שנקרא "ספאנה"
  • Costa della Sessia Rosso DOC – היין הבסיסי יותר, שנקרא Ca’du Leria

כל היינות מצטיינים בניחוחות מאוד אופייניים לזן: הרבה אדמתיות, למשל, גם ביין היותר בסיסי. הרוסו 'שתי' מאוד ונעים, בשעה שהלסונה ריזרבה (2012) היה לא רק אדמתי-פטרייתי, אלא גם מפולפל בפלפל לבן ושחור, הרבה פרי אדום ומעט עץ בסיומת (92). אחרי שנים – בצירי 2005, 2007, 2009, 2011, כל היינות האלה שומרים על מבנה חומצי מעולה וטאנינים עדינים. יצרן קטן בסך הכול – 12,000 בקבוקים בשנה "טובה" – אבל מהגדולים באזור.


Villa Era

לפני פחות משנה – בנובמבר 2017 – נערכה בווילה הזו טעימה היסטורית של יינות מצפון מערב פיאמונטה.

המיוחד בטעימה היה שכל היינות היו מהמאה ה- 19, כלומר בני מאה שנים ויותר, כולל יין מהמחצית השנייה של המאה, שנמצא במרתף שכוח בטירה.

משפחת ריווטי (Rivetti) היא הבעלים של הבית המרשים, שנבנה בסוף המאה ה- 19 על יסודות של מבנה עתיק יותר. היקב נמצא כיום בידיה של אם המשפחה – סילביה – והיא זו שמחזיקה את היקב ואת כל הפעילות סביב היין.

סביב הווילה יש כרם לא גדול – בערך 10 דונם – מימי גריבלדי, שכולו צורת אמפיתיאטרון, עם מפנה עיקרי דרומי-מזרחי. שלושה סוגי קרקעות יש כאן ורק בשיא האמפי ובראשו יש זכר ליער. בכוונת המשפחה להגדיל את הייצור בחמישה דונמים לערך, לכ- 15 דונם, ולהקים מחדש את היקב; היין מיוצר כיום ב- Castello di Montecavallo.

Villa Era Coste Della Sesia Nebbiolo 2015

הבלנד בכרם: 90% נביולו ואז וספולינה ומעט קרואטינה. האף מאוד בושמתי, מלווה בפלפל לבן. הפה מצוין, טאני מאוד וצעיר, חד ומפוקס. הסיומת יבשה וטובה (90).


Villa Guelpa

דניאל די נויה הוא הבעלים של היקב הקטן הזה, שנמצא במבנה משפחתי שקנה לפני כמה שנים. הוא התאהב ביין של לסונה בזמן שביקר אצל מאסימו קונטרנו, עזב הכול, ולאחר שניים או שלושה בצירים ביקבים מקומיים אחרים, נחת באזור, קנה את הבית, חידש את היקב והחל לעשות יין משלו.

LONGITUDINE8 26 מבציר 2016 עשוי 100% נביולו מגפנים בנות 45 שנים ויותר.

האדמה חולית עם pH 3.9 בערך. זהו יין צעיר, בעל אף מלא דובדבנים טריים, כאשר הפה בעל מבנה טאני טוב מאוד, ומעט מתקתק; זה אולי היה אחד היינות הכי 'מודרניים' שטעמתי. עשוי אגב במכלי בטון (91).

עוד אהבתי את היין הלבן של וילה גואלפה – עשוי ארבלוצ'ה, אבל עוד יותר אהבתי את ה- Lessona 2015: גפנים יחסית צעירות (בנות 15), ויניפיקציה בעץ גדול לאחר תסיסה ספונטנית (91).
בנוסף הוא עושה – בכמות מזערית של ממש – קברנה פרנק מעולה. זהו זן שמצליח מאד באזור, אבל אסור לפי חוקי האפלסיון.

למעוניינים, דניאלה ואשתו פותחים את הבית לאירוח בנוסח B&B: בית גדול, שיושב על נחל זורם ומפל קטן; מקסים מאוד. Villaguelpa.it .


La Badina

צריך לא מעט אומץ כדי לקחת חורבת אבנים מהמאה ה- 17, שלא מוליכה אליה אפילו דרך שמתאימה למכוניות, ולהפוך אותה ליקב.

אבל זה בדיוק מה שיש כנראה לארמידו די בטה (Ermido Di Betta) ואשתו: הם קנו את 'לה בדינה' – אחוזה בת 1.2 הקטאר כרמים על קרקע חולית-ימית – בשנת 1999. "קודם כל דאגתי לכרם," הוא מספר, "ורק אחר כך שיפצתי את הבית." הבציר הראשון היה 2008.

ארמידו ושתי בנותיו מעורבים ביקב והם מגדלים כרם אורגני ומייצרים יינות אורגניים. המגוון שלהם טוב, אבל לצד ה- Lessona 2013, שהיה טוב, אבל טיפה חסר במיד פאלט, היה כאן יין אחר: Coste Della Sesia Vespolina 2015, שהיה מהטובים שטעמתי בין היינות בסיור הזה: עשיר, ארומתי, מלא נוכחות ואופי ועם זאת אלגנטי.


Castello di Montecavallo

"אמא שלי העניקה במתנה את הכרם הטוב ביותר לנזירים שחיים כאן." כך אומרת Maria Chiara Reda, כאשר היא מתארת את הזמנים שבהם היין היה פחות חשוב באחוזה הגדולה שבה היא חיה.

קיארה, שעזבה את הטירה הגדולה לפני שנים, חשבה שתהיה צלמת. היא הגיעה עד אוסטרליה, וביוון היא ניהלה באר, ואז חזרה לאיטליה. "הבנתי שזה המקום שלי."

הטירה הגדולה שירשה משמשת היום גם במלון ויש בה מסעדה – שאומרים שהיא טובה מאוד. מה שיותר מעניין הוא היקב, שנמצא באורווה שעברה הסבה. ביקב הישן, למרות שהוא במצב מצוין, ושמיש, אי אפשר להשתמש בגלל רגולציה של האיחוד האירופי. הרצפה עשויה חלוקי נחל, ולא ניתנת לניקוי מספק, מסתבר.

האחוזה הענקית השתמשה בכל היין שיוצר כאן, בעבר. חלק שימש לחלוקה לעובדים, וחלק אחר שימש את בני המשפחה העתיקה עצמם (הם פה ככל הנראה מהמאה ה- 13, והטירה ה'חדשה' נבנתה רק בסוף המאה ה- 19). בשלב מסוים כבר לא היו מספיק עובדים, וגם המשפחה קטנה, ואז הכרמים ננטשו, והיער השתלט על הכול.

כיום מנסה רֶדה להשיב לפחות חלק מהייצור. היא אחת מהיזמיות של תחיית ייצור היין בביאלה ובסביבתה, ולצד כרמים בני 50 שנה יש לה גם כאלה שהם בני עשור בלבד. ביקב שלה מיוצר גם היין של וילה ארה, של סילביה ריווטי, כאמור.

היין הגבוה של היקב – הקוסטה דל ססיה (2011) היה מרשים, עשיר ונעים, אבל עם זאת "שמח", ונעים לשתיה. הרוזה של היקב היה טעים וכך גם הפתעה לא צפויה: יין קינוח לבן, שעשוי מענבים שנבצרו מאוחר, יובשו מעט ואז עברו תסיסה איטית וקרה בחביות אלון. ה- Biondin חותם את הסקירה המאוד ארוכה הזו, עם טעמים מתוקים של דבש, וניל ופירות יבשים.

castellodimontecavallo.it

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.