יין בישראל: למה לצפות בשנים הקרובות?

כנס תל חי, שחל השבוע, הביא אותי לחשוב על כמה נקודות שאולי חשוב לדון בהן בכל הקשור בעתיד צריכת היין בישראל ובעולם בכלל

זה, אגב, בהקשר לנושאים השונים בכנס, שאחד מהם הוא זה של איתי להט, שמדבר על תשובות טכנולוגיות לדרישות צרכנים וגם לנושא לש גל זהר – על עלייתו של היין הטבעי.

אנחנו נכנסים לעידן אחר, לדעתי, שבו הצרכנים הצעירים של היום – אלה שמחרתיים יהיו מי שיקנו את היינות שייוצרו כאן ובעולם – זקוקים לדברים אחרים; דברים שכדאי לחשוב עליהם לשנים הקרובות, וגם אם הם כיום שוליים, הם עשויים בהחלט להשפיע עלינו בגדול, בעתיד.

שינוי במה שאנחנו אוכלים – א'

ישראל הפכה לסוג של מכה, בכל מה שקשור בטבעונות ובצמחונות. תל אביב הוכרזה כעיר הידידותית ביותר לטבעונים על ידי איזושהי מישהי, ממש לא מזמן, ואנחנו אכן רואים ירידה בצריכת בשר – במיוחד בשר אדום.

מה זה אומר על ? זה אומר פחות יינות כבדים, מהסוג שצריך או אמור ללוות בשרים אדומים על האש ובכלל. פחות קברנה סוביניון, ויותר גרנאש. פחות שרדונה בחביות קוקוס חרוכות, ויותר פינו גרי או סוביניון בלאן ירקרק ורענן; מעבר מחמאה ורטבי-חמאה, ליותר סלטים. ובכלל – יותר יינות לבנים, שמתאימים גם לאקלים שלנו.

זה גם אומר יותר – הרבה יותר! – יינות חצי יבשים: העולם הקולינרי שלנו הופך מזרחי יותר, אסיאתי יותר ומתובל יותר. אני לא רואה יותר שום בושה בלהציע יין חצי יבש לאורחים שלי, כאשר הוא מתלבש היטב על מה שאנחנו אוכלים.

כן, הוא צריך להיות טוב, מאוזן והכול, אבל לא חייב להיות bone dry.

רוצים לשכוח – לכל אורך השנה

ואם אנחנו כבר מדברים על משהו ששאוב מעולם המבעבעים – bone dry – אז כן, אלה ילכו ויתחזקו: יותר פרוסקו (פחות קווה) ויותר מבעבעים, באופן כללי. לא רק בסוף השנה ולא רק לחגיגות מיוחדות, אלא גם כשבא לנו וכשאנחנו מרגישים צורך לשמוח.

שינוי במה שאנחנו אוכלים – ב'

אנחנו רוצים לדעת מה אנחנו מכניסים לפה, וזה נכון לכל התחומים.

לפני כמה שבועות קיבלנו דיווח די מעניין של זאב דוניה מיריד Raw Wine שנערך בברלין. "לעומת מה שיש כאן," הוא כתב בפייסבוק שלו, "היינות שלי הם סטנדרטיים לחלוטין." (ויסלח לי זאב על כך שהציטוט לא לגמרי מדויק).

אז "יין נא" זה עדיין יין רדיקלי, אבל התנועה הזו מסמלת לנו שהגיע הזמן להשתמש פחות ופחות בתוספים שונים – בעיקר מהחי, ראו למעלה את עניין הטבעונות – ובפחות כימיקלים.

הגיע הזמן לחפש פתרונות יצירתיים יותר לבעיות של זיהומים, של השארת יינות על משקעים ויצירת אלרגנים שמקורם בדפנות שמרים ושאריות תסיסה ועוד. רמי נעמן, שיזם את 'יין נטו', בוודאי יסכים איתי. הוא וחבריו כבר מיישמים חלקים רבים בתורה הזו.

ישראל יכולה בלי ריסוסים

כן, אני יודע, וירוסים וכל זה, ועדיין: חקלאות ידידותית לסביבה יכולה להפחית בצורה ניכרת את השימוש בחומרי הדברה בכרמים. תשאלו את מיכל אקרמן, למשל, את מ' ועדיה ואחרים.

כבר לפני שנים כתבתי על זה שבארץ יש פחות שאריות של חומרי הדברה ביין מאשר ביינות אירופאים – ואני עדיין עומד על דעתי שכך יכול להיות גם תמיד. חבל שבישראל לא יודעים לממש את היתרון היחסי הזה.

דגש רב יותר על כורמות

לאור כל עניין הריסוסים וההדברה (1) אבל גם בגלל הצורך ביינות קלים יותר, וידידותיים יותר:

זה אומר פחות אלכוהול ביין, למשל. ובמקום להכניס מכונות מרושעות או להוסיף מים, הפתרון יהיה בציר ידידותי יותר וחכם; אולי גם בשני מועדים שונים.

ויותר מזה: בגלל שאנשים ירצו לדעת מאיפה היין שלהם מגיע – ראו מעורבות במה שאנחנו מכניסים לפה, למשל – חשוב יהיה גם מי מנהל את הכרם, ובאילו שיטות, מה הפילוסופיה שלו ועוד.

וכן – אני חושב שצרכני היין הטוב יהיו מעורבים בעניין הזה לא מעט.

באותו אופן חשוב גם החיפוש אחרי אזורי יין חדשים; כמו הנגב. אני לא צופה שנשמע מישהו אומר בקול רם למלצר במסעדה "מה, שוב גליל עליון?" אבל הוא עלול לחשוב ככה, בהחלט.

חיפוש אחרי זנים חדשים – ושונים

הצרכנים של העתיד יחפשו דברים פחות שגרתיים, שונים ומשונים, להרוות בהם גם את צימאונם האינדיבידואלי.

הרעיון של חיפוש אחרי זנים מקומיים ואפילו אינדמיים הוא מבורך, וחשוב שהמחקר בתחום הזה יהיה משותף לכלל התעשייה.

פורמטים שונים וגדולים יותר

ואם כבר הזכרתי מסעדות: מחירי היין חייבים לרדת (1) והפורמטים יגדלו (2).

אני חושב שנראה דרישה גדולה יותר למגנומים, בשנים הבאות – בעיקר לצריכה ביתית, אבל לא רק.

אנשים ישתו יותר בבית, יחזרו לארח וידרשו פורמטים שמתאימים יותר, קרי גם גדולים יותר.

אני מאוד מאמין בבקבוקי חצי ליטר כתשובה ליין במסעדה, אבל בהיעדר הפורמט הזה, כל נושא היין בכוסות ילך ויתחזק. מצד שני, לחבורות גדולות שכבר כן יוצאות, מגנום בהחלט יהיה משמעותי – חגיגי ויפה.

כשרות – קיצונית יותר

אני מצטער, אבל עולם היין הישראלי לא שונה מעולם האוכל הישראלי, ושם אני בהחלט רואה הקצנה ומלחמה בכל מה שקשור בכשרות: כוחה של הכשרות המהודרת למיניה – ואני מומחה קטן מאוד בכל החצרות השונות, אבל "בד"צ העדה החרדית" נראה לי מתאים – יעלה בצורה קיצונית. מה שטוב ליהודי חו"ל – כל רבי שני, כל עוד הוא מחזיק בתעודת הסמכה זה בסדר – לא יספק את יהודי ק"ק רמי לוי ושופרסל.

ואגב כשרות: צפו להרבה יותר יין כשר מיובא – ולא רק לסופרים.

כוחם של היקבים הקטנים יעלה

בעיקר בעולם של החנויות הפרטיות והמסעדות.

חלק מהיקבים האלה ייצר מותגים פרטיים עבור השוק המתמחה והשוק התדמיתי – בזה אין חדש, זה רק יתחזק. אבל היתרון האמיתי של היקבים הקטנים יהיה בכך שלצרכן יהיה קשה לדעת מה מחיר היין מחוץ למקום בו הוא מוצע לו.

כל אחד יודע מה המחיר של יין שהוא קונה בסופר – אף אחד לא יודע בדיוק מה המחיר של יין שאפשר להשיג רק ביקב.

יינות של יקבים קטנים יהיו גם המוצרים של יותר ויותר חנויות מקוונות בבעלות פרטית – מאותה סיבה ממש.

מה יעשו היקבים הגדולים?

הם ימשיכו למכור יינות במחירים נמוכים ומחירי ביניים, בעיקר דרך הסופרים. אני מצטער, אבל בהקשר הזה אני לא קונה את ההתחייבות של "כרמל" למשל, שהם ימשיכו לייצר יינות סופר פרמיום באותה אינטנסיביות שבה הם יצרו כאלה עד היום. גם ברקן יפצלו את הייצור שלהם: מתי לאחרונה שמעתם על סופירייר חדש, למשל?

אני לא פוסל את האפשרות שטמפו ייקחו את  סגל וייעדו אותו לשוק התדמיתי, בשלב מסוים, או שאפילו ישימו לבעלי כרמל על השולחן הצעה שיהיה להם קשה לסרב לה, ויקנו את יתיר בתור מותג העל של הקבוצה.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, תהיות שונות, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.