ויסקי גלן מוריי בישראל: טוב, במחיר טוב, אבל האם זה מספיק טוב?

גלן מוריי – Glen Moray – היא אחת מהמזקקות הגדולות בסקוטלנד, שמעולם לא שמעתם עליהן. אחת מאלה שעד לפני לא הרבה זמן ייצרה בעיקר עבור אחרים. עכשיו היא נכנסת לישראל עם סינגל מאלטים משלה, במחירים משלה. האם הכניסה הזו נושאת בחובה בשורה?

תזכורת: עולם הוויסקי הסקוטי בנוי ומבוסס קודם כל על בלנדד סקוטש. ויסקי מעורבב, שמכיל סינגל מאלט – לתת שעורה – ואז ויסקי שמזוקק ממקורות אחרים, כגון חיטה. בנוסף, הוא מכיל ויסקי ממקורות שונים; ממזקקות שונות.

כך יוצא שבשיבאס, בג'וני, בבלנטיינ'ס ואפילו בלייבל 5 יש הרבה ויסקי מסוגים שונים.

אבל מישהו חייב לייצר את הסינגל מאלט שהוא הבסיס לבלנדד או את הגריין. מי שעושה את זה הן מזקקות טובות, לרוב גדולות, אבל כאלה שמסוגלות לייצר מוצרים קבועים, באותה איכות ובאותו טעם וסגנון, שבוע אחרי שבוע, שנה אחר שנה. ויסקי שמיוצר על ידי מזקקות מתחרות, לרוב כאלה שבכלל לא שייכות לבעלים של יצרני הבלנדד המדוברים.

מזקקה כזו היא גלן מוריי.

אם להאמין לוויקיפדיה, גלן מוריי החלה את חייה כמבשלה ב- Elgin, בניהול ובבעלות רוברט ת'ורן ובניו, והוסבה למזקקה עם שני דודי זיקוק בשנת 1897. לאחר שריפה במזקקת אברלור, שהייתה שייכת לת'ורן, גלן מוריי התמקדה בייצור של ויסקי Aberlour, דבר שאפשר לגלן מוריי להישאר פתוחה ופעילה עד לסגירה קצרה בשנת 1910.

המזקקה נרכשה על ידי הבעלים של גלנמורנג'י, משפחות מקדונלד ומויואיר, בשלב כלשהו במהלך 1920, והוכנסו בה שני דודי זיקוק נוספים בשנת 1958, שהביאו אותה לקיבולת שנתית של כ -2,000,000 ליטר.

לאחר שגלנמורנג'י נרכשה על ידי LVMH, מכרה הקבוצה את המזקקה והיא שייכת כעת לתאגיד La Martiniquaise אשר משתמש בחלק הייצור שלה לוויסקי לייבל 5. המזקקה הורחבה בשנת 2012 לקיבולת ייצור של 3,300,000 ליטר בשנה על ידי שלושה דודי זיקוק, ובשנת 2016 הורחבה שוב, לקיבולת של 5,500,000 ליטר בשנה.

לצד מזקקות הדוד המסורתיות, לזיקוק סינגל מאלט, יש לתאגיד מזקקת גריין רציפה גדולה, מה שמאפשר לו לזקק את כל מה שהוא צריך לכל סוגי הוויסקי השונים, ולמכירה החוצה.

מה שנשאר במזקקה מאז ימיה העליזים כחלק מגלנמורנג'י, היא כמות ככל הנראה בלתי נדלית של ויסקי בחביות שונות ומשונות, גימורים מוטרפים ומגוונים משנתונים נשכחים. שניים מאלה – גימור שרדונה ו- 1994 שרי קאסק, טעמתי אמנם, אבל הם לא מגיעים ארצה בשלב זה.

הירושה הזו, של ד"ר למסדן (המאסטר דיסטילר/בלנדר של גלנמורנג'י) חובב הפינישים והחביות, מאפשרת לגלן מוריי להוציא היום מגוון גדול של סוגי ויסקי בגימורים שונים, שאף אחד מהם לא מגיע כאמור ארצה, לצערי.

כי בינתיים, בישראל

בינתיים, בישראל, יסמין ספיריטס – שלוחת האלכוהול של ומשכך של 'חצי חינם', מייבאת את המוצרים של לה מרטיניקייז, מהצד של לייבל 5 (הצד השני הוא סר אדוארד'ס). לאחרונה היא החליטה להיכנס ביתר עוצמה לשוק של הוויסקי, ולהביא לארץ את הסינגל מאלט שיש לה, קרי את גלן מוריי.

בנימינה being בנימינה, עיקר ההצעה שלה מתבסס על עלות מול תועלת, ומוצרים בסיסיים במחיר הוגן וטוב, ולכן היא החליטה להחדיר את הוויסקי במחירים נמוכים יחסית. ובאמת, מי שמע על סינגל מאלט סקוטש ב- 100 – 110 ש"ח לצרכן. מחיר כזה הוא עדיין מחיר של בלנדד סקוטש – טוב, אבל בלנדד.

Elgin Classic
זהו הזינגל מאלט הבסיסי של המזקקה, שמכיל תזקיקים בני כחמש שנים, עיקרו בחביות ברבן. הרעיון הכללי, הם אומריםף הוא להיות משהו שבין בלנדד סקוטש לסינגל מאלט; ויסקי שיכניס את חובבי הוויסקי המתחילם לעולם הסינגל מאלט.

זהו ויסקי מאוד עדין, רך ופרחוני, בעל מתקתקות קלה ומשהו שהזכיר לי ביסקוויטים ומנטה, בסיומת. ניסיון להוסיף לו קצת מים הפיל אותו כמעט לחלוטין, ורצוי לכן לשתות אותו כמות שהוא, אולי טיפה מקורר אפילו.

Glen Moray 12 Years

סינגל הדגל של המזקקה, זה שגם בבנימינה תולים בו לא מעט תקוות. הוא יימכר, או כבר נמכר, ב- 130 ש"ח לצרכן, בערך, מחיר טוב לסינגל בן 12 שנים. העניין הוא שגלנפידיך 12 נמכר כאן במחיר של 145 – 150 ש"ח והוא ללא ספק מתמודד רציני על כיסו של הצרכן.

השאלה במקרים האלה אם הפרש המחיר משמעותי מבחינת טעמים ו'גוף', והתשובה לזה היא קצת עדינה, תרתי משמע.

בפשטות, מי אנחנו שנקבע למישהו אם להוציא עוד 20 ש"ח על בקבוק ויסקי או לא. זו השאלה העדינה הראשונה. השאלה השניה היא, האם מישהו שקונה 12 שנים רוצה סינגל עדין, פרחוני וקל כמו זה של גלן מוריי. אני חושב שהוא קל מדי לפאלט הישראלי: הוא אוורירי ממש, ונילי ומתקתק, נקי וחלק, אבל בעיני הוא חסר 'אומפף' או אמירה. זה ויסקי טוב – באמת טוב – אבל לא מרגש.

וזה אפילו לא עניין ה- 130 ש"ח; זה פשוט עניין האופי; שחסר.

Glen Moray 15 Years
את הסינגל הזה אהבתי יותר, אבל גם הוא די חסר ייחוד, אומר ישר על ההתחלה. יש בו פירותיות, הוא קצת יותר שמנוני בפה והוא קל ונעים. ברגע שהפירותיות מתפוגגת, הוא נותן טעמים עשבוניים קצת, מעניינים יותר מקודמו. הוא מתיישן חלקו בחביות אולורוסו וחלקו בברבן (50:50) ולסיום אומר שהוא שונה ומעניין יותר מה- 12, גם אם שוב – זה סינגל די בסיסי.

Glen Moray Peated Classic
ללכת עם ולהרגיש בלי? קצת, כן: הרבה עשן באף הראשון, אבל בלי היוד והמאפיינים האחרים של איילה. הלתת לוויסקי הזה מקורו באברדין, ולכן אין למה לצפות מהבחינה הזו, אבל כן אפשר לצפות לוויסקי בעל אותם מאפיינים כמו קודמיו – חלק וקל – עם מעט עשן, וניל ומשהו חומצי ולימוני. היה שמח אם היו יוצרים גרסא מתיישנת של ויסקי כזה ולא NAS שמתבסס על הקלאסיק, אבל אולי עוד יבוא היום.

לקנות? אם אתם לא חובבים גדולים של מאפרות העשן מאיילה, ובכל זאת אוהבים קצת סמוקי – אז כן. בינתיים אין מחיר, אבל יש להניח שגם כאשר יהיה, הוא בוודאי יהיה סביר. הפיטד הוא בהחלט משהו שהייתי מחזיק בבית, לערב שבו אני רוצה משהו לא מחייב או לשתות בצוותא, בקלות.

(צילום: יחצ)

Share
שגיא קופר
פורסם בקטגוריה אלכוהול, ויסקי, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.