פרסקובלדי: לשתות ולשמור

פרסקובלדי הוא אחד מיצרני היין הוותיקים וההיסטוריים של טוסקנה: שש אחוזות ועוד אחת, שמפוזרות בכל טוסקנה – מדרומה ממש, וכמעט עד פירנצה. התוצאה היא מגוון של יינות, עם 'נגיעה' מאוד חכמה

לא מעט ערבי יין או מפגשי יין שאני לוקח בהם חלק, סובבים סביב כמה בקבוקי יין מבצירים מאוד ותיקים, או ותיקים יחסית. זה נראה לפעמים כמו סוג של ספורט, להביא בקבוק יין בן 15 שנה או יותר, ולראות אם הוא עדיין טוב. מה שקורה בסופו של דבר הוא שלא מעט מהיינות נכשלים במבחן ה'תרגש אותי', ואת הטעימה "לוקח" איזה יין ספרדי בן שמונה או עשר שנים, או – שומו שמיים – יין ישראלי מבציר כזה.

למה אני נכנס לכל העניין הזה?

כי נראה לי שמישהו בפרסקובלדי – מהבתים הבאמת אייקוניים של כל עולם היין, לא רק של טוסקנה או איטליה – החליט לעשות מעשה ולייצר יין גדול שמצליח להיות מהנה גם בצעירותו מצד אחד, ולתת לך את ההרגשה שהוא יצטיין גם בעוד כמה וכמה שנים. אני לא מכיר כמובן את כל הפורטפוליו של הבית, אפילו לא את מקצתו, אבל חצי תריסר או יותר היינות שטעמתי בימים אלה, אומרים בדיוק את הדבר הזה:

יין שיוצא עכשיו לשוק, שהוא כזה שאפשר ליהנות ממנו עכשיו, כלומר חמש – שש שנים מהבציר – ואין שום ספק שאפשר גם להשכיב ולשמור לעוד 15 שנים ויותר.

הסיפור בקצרה – באמת על רגל אחת

פרסקובלדי הגיעו ככל הנראה לאזור טוסקנה עם הקיסר אוטו, אי שם סביב שנת 1,000 לספירה. הם היו משפחה של סוחרים, שהפכו לבנקאים בעלי סניפים "מהודו ועד כוש", ורק לפני 700 שנה הם החלו לייצר יין. הזמנת היין המתועדת הראשונה מבני המשפחה היא משנת 1307; השנה שבה הוכרזו הטמפלרים ככופרים. הפרסקובלדים לא חדלו מלהיות בנקאים, ואף הלוו כסף להנרי ה- VIII: פרנצ'סקו פרסקובלדי העניק לתומס קרומוול – לימים האיש החזק באנגליה של הנרי ה- VIII – קורת גג בביתו בפירנצה. הקשר הטוב עם האנגלים נשמר עד שהנרי ניתק אותו, מהלך שהביא לכך שפרסקובלדי רכש את כל היין של בורדו בתגובה, כדי להצמיא את המלך כפוי הטובה.

אבל אנקדוטות לחוד – ויין לחוד.  כיום יש לפרסקובלי שש אחוזות יין בטוסקנה, ועוד שיתוף פעולה עם אי הכלא האחרון באיטליה: גורגונה, עליו מגדלים ומייצרים האסירים יין, בייעוץ ובהנחיית פרסקובלדי.

משש האחוזות טעמנו את היינות הבאים:

Pomino Bianco DOC 2016
האחוזה נמצאת בצפון טוסקנה, בגובה של 700 מטרים מעל פני היין, ומגדלים בה הרבה זנים צפוניים או לבנים לא 'איטלקיים', כמו ריזלינג וסוביניון בלאן. היין הזה הוא בלנד של שרדונה ופינו ביאנקו, עם אחוזים בודדים של זנים אחרים. הוא עובר תסיסה מלולקטית בחלקו – בחביות משומשות לרוב, ומעט בחביות חדשות – דבר שמורגש היטב בפה. האף פרחוני, נעים ועדין מאוד, הפה עגול ויבש עם מעט טאנינים. חומציות טובה. 110 ש"ח לצרכן – מעט יקר לטעמי, למרות שהיין טוב מאוד (89).

Tenuta Ammiraglia Alie 2016
רוזה מהאחוזה הדרומית ביות של פרסקובלדי – במרמה, כמה מאות מטרים מהים. בלנד של סירה ונגיעה של ורמנטינו שבא יותר "כדי לייצב את הצבע". אמירליה הייתה אמורה להיות שיתוף פעולה עם מונדאבי, אבל אחרי שכל העסק הזה התפרק (ראו אורנלייה) פרסקובלדי לקחו את הפרוייקט לידיים, החליפו את כל מה שאפשר היה להחליף והתקדמו הלאה.
הרוזה נפלא – באמת יוצא מהכלל טוב – עדין ופרחוני, תותי, עם חומציות מעולה ורעננות מאוד מאופקת וחכמה – לא in your face. הסיומת קצת מתובלת. 109 ש"ח – בהחלט ראוי. (92).

Remole' Toscana IGT 2015
האחוזה שמיועדת לייצר יינות קלים וחביבים, שכל אחד רוצה על השולחן שלו בצהרים של יום א'. כאן לפנינו בלנד של קברנה סוביניון וסנג'ובזה, בסיסי וטוב, בעל צבע עז וטעמים בולטים. האף קצת בשרני, הפרי אדום וטוב, הוא קל במתקפה ועגול, עם סיומת חלקה. 75 ש"ח (89). קניה טובה, במיוחד אם תמצאו אותו במבצעי 2 ב- 130 ש"ח, נניח.

ולתותחים הגדולים יותר, אלה שאמרתי שאפשר לשתות כבר עכשיו, אבל גם לשמור:

Nipozzano

זו ללא ספק אחוזת הדגל של היקב, והרבה מאוד מהמאמצים שלו מופנים ויופנו כלפיה בשנים הבאות. הפעם טעמנו מהדורה מיוחדת (רק מבחינת האריזה) של הניפוצאנו ריזרבה 2014; בקבוק עטוף למינט מוכסף, שיוצר לכבו 150 שנה לבקבוק העתיק ביותר ששמור במרתפי הבית.

Chianti Rufina Riserva DOCG 2014

פרי אדום, חד, חומצי ו'קשה', אבל לא קשה כך שאי אפשר לשתות ממנו. כיום עובר היין התיישנות והתבגרות בבאריק, מה שמעניק לו רכות (בעבר – מכלי עץ גדולים). המון פירות יער אדומים, תה שחור ושוקולד או קפה, וסיומת מפולפלת. (91)

Castelgiocondo

שני יינות מהאחוזה הזו במונטלצ'ינו, לב טוסקנה, אם תרצו.

Brunello di Montalcino DOCG 2012
100% סנג'ובזה (לא גרוסו, אלא הזן הקטן יותר דווקא) , שנתיים בעץ מעורב – חלקו סלבוני, חלקו צרפתי – וארבעה חודשים בבקבוק. הפה מאוד רענן, עם חומציות גבוהה וטובה, טאנינים חדים וממוקדים אבל לא יבשים או קשים וניחוחות של פטל ורימונים. היין יבש להפליא, מאוד שתי; ברונלו מקסים, עם סיומת ארוכה ויכולת התיישנות של שנים. 390 ש"ח; שווה כל גרוש. (92).

Lamaione Toscana IGT 2013
100% מרלו מכרמים שנטועים על קרקע חימר יחסית יבשה. הרבה עץ חדש – 90% – אבל למרות זה היין מאוד פירותי ומאוזן. האף עשיר – הרבה פירות יער – ונדיב; ונילי, כן, אבל לא 'ממש'. הפה קטיפתי, מלא מאוד ומפתה. יש בו משהו שמזכיר דובדבנים ושקדים. 450 ש"ח (93).

צילומים: אתר היקב.

Share
שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.