יקב בהרודיון: האמנם?

האם כדי הענק שהתגלו ונחפרו בהרודיון היו חלק מיקב מלכותי? האם להורדוֹס הייתה תוכנית עסקית כלשהי בכיוון הזה? הארכיאולוגים שחופרים את ההר, רוצים לקוות שכן

בדצמבר 2017 רעשה הארץ וגעשה: "יקב מלכותי התגלה בהרודיון", להטו כותרות אתרי האינטרנט, והלשונות הרעות החלו ללחשש שלא די בכך שהורדוס היה רודן איום ונורא, אלא שהוא היה רודן-נהנתן. "אכן-כן," אמרו מי שאמרו, "חובב טוב ויקר. תראו את הכדים הענקיים שהתגלו בהרודיון!"

הורדוס מכונה "המלך הבנאי" בזכות לא מעט מפעלות בנייה רציניים בכל חלקי הארץ וגם מחוץ לממלכתו: הוא בנה בצפון ארץ ישראל, ממש על גבול הגולן, הוא בנה את מצדה, בירושלים, בקיסריה… הוא בנה לא רק בשומרון, אלא גם בחברון, שם הקים את המבנה שכולנו מכירים מעל מערת המכפלה. הוא בנה מעבר לירדן ובדמשק, אבל אין מקום שכל כך מזוהה עם שמו, כמו ההרודיון.

מדובר בקומפלקס שלם של עיר תחתית של ממש, ומעליה נישא הר שחלקו מעשה ידי אדם. בראש ההר ניצב ארמון מבוצר, שכאשר אנחנו מתייחסים ל'הרודיון', רובנו מתייחסים אליו. ארמון עגול, בעל שתי חומות, מגדל עוז עגול, שלם (מגדל המלך עצמו, ככל הנראה) ושלושה חצאי מגדלים נוספים, לשמירה.

כדי ענק: האם חלק מיקב?

בין שתי החומות ההיקפיות האלה מצאו הארכיאולוגים – רועי פורת, יעקב קלמן ורחל צ'אצ'י, אנשי משלחת האוניברסיטה העברית על שם פרופ' אהוד נצר – שרידי כדים ענקיים.

הכדים האלה – פיתסים – גדולים מאוד: בהערכה גסה, כל אחד מהם עשוי היה להכיל כ- 1,000 ליטרים של יין (או נוזל אחר), ויש מהם עשרות, אומרים החוקרים.  למרות ההתלהבות, חשוב לומר שאין בארמון עצמו יקב במובן הקלאסי של המילה: לא נמצאה בו גת ואין בו בור מילוי או שיקוע ומה שיש, הם אותם כדים גדולים.

כל הכדים מסודרים בין החומות, בשורות, כאשר הם קבורים בעפר שהובא למקום במיוחד. הם לא קבורים באדמה עצמה, כיון שמתחת להם יש עוד שתי קומות של מרתפים – במסדרונות היקפיים – שייתכן וכל אחד מהם שימש לאחסון של מזון או אספקה אחרת. היין, כך נראה, היה בקומה העליונה של המערך ההיקפי הזה.

למה הכדים משוקעים בעפר?

אם אין במקום גת ומשטחי דריכה, ורוצים להאמין שקומפלקס הכדים היה חלק מיין, הרי שייתכן מאוד שהיין הובא למקום סמוך מאוד למועד התסיסה: הארכיאולוגים סבורים שבצרו את הענבים ודרכו אותם בגתות סמוכות לכרמים או בכרמים עצמם, ואז העבירו את הנוזל – חלקו אולי עדיין בשאריות בתסיסה – אל כדי היקב. העפר שסביב הכדים יכול להיות ששימש לייצוב שלהם אבל לא פחות מזה הוא בוודאי שימש לבידוד מחום, ממש כאילו הכדים היו טמונים במרתף.

אנחנו מכירים היטב את שיטת ההטמנה הזו מפומפיי ומגיאורגיה, למשל, שבה כדי ענק טמונים באדמה, ומשמשים להתססה ולהתבגרות יין במשך שנה שלמה ויותר.

האם יכול להיות שכל התסיסה נעשתה באותם כדים?

גובהו של ההר הוא כמה מאות מטרים. להעביר כמויות גדולות כל כך של נוזלים אל ראש ההרודיון נראית לי משימה הורדוסית אופיינית; קשה ורודנית. עד כדי כך קשה, שהיא נראית ממש בלתי סבירה.

=====================

עדכון בעניין התזה שלי שמפורטת למטה (20.3.2018): סביבות הכדים נראית דרוכה בלבד, ללא ריצוף פסיפס או אחר. דבר זה מעלה שאלות בדבר האפשרות שממש ייצרו יין בכדים – בגלל הלכלוך הסביבתי.

הלכלוך עלול היה להיות בעיה נוספת, כיון שפינוי האשכולות גם הוא לא היה מתאים אולי לסביבה ה'מלכותית'.

כרגע מחפשים שאריות חרצנים ומשקעים אורגניים בין שברי הכדים. כמות גדולה מאלה תרמוז אולי על האפשרות שבכדים בוצעה גם התססה. העדר מוחלט ומשקעים מסויימים בלבד – רק אחסון יין.

======================

מה שנראה לי יותר הוא שאם אכן היה מדובר ביקב, הרי שבכדים הותססו אשכולות שלמים; הענבים אולי הובאו לאתר בסלים, והאשכולות הועברו לכדים ללא הפרדה ומעיכה, כפי שמרבית ייצור היין מתבצע כיום.

אם אחזור רגע לגיאורגיה, הרי ששם ממלאים ב- קבברי ענבים שהופרדו, אבל זה לא אומר שלא ניתן לבצע באותם תנאים גם התססה של אשכולות שלמים. להפך: לתסיסה כזו יש יתרון בתנאים פחות מאופטימליים, בכך שכרית ה- CO2 שנוצרת מעל ליין כאשר הוא בתסיסה מגינה עליו מפני חמצון. בנוסף, ניתן היה להרטיב את סביבות הכד במים, ועל ידי כך לצנן אותם במהלך התסיסה (בהסתייגות מסוימת, בגלל משקל כל ה'עסק' הזה – כדים מלאים ביין ואדמה רטובה במים – מעל למסדרון הקומה התחתונה).

ייתכן ואנשיו של הורדוס היו מערבבים את היין בכדים בזמן התהליך וייתכן שלא, אבל הוצאת הזגים והשזרות לא הייתה אמורה להיות מסובכת מדי, כיון שאלה צפים בתחילה על פני היין והם שוקעים רק לאחר תקופה ארוכה יותר, יחסית.

תסיסה רגילה ב- 32 מעלות הייתה אורכת נניח שבוע ואז היו מוציאים את השזרות ומשאירים את היין לתסיסה מלולקטית והתבגרות.

האם לא היינו מקבלים טעמים ירוקים מדי?

טעם הוא עניין של אופנה וזמן. הרבה מאוד מדברים על איכויותיו של היין הקדום ועל טעמיו ה"מחומצנים", וכאן יש לנו דווקא הזדמנות למשהו אחר; להשערה שאולי היין היה טוב ממה שאנחנו חושבים. בנוסף, צריך לזכור שיש זנים שמתאימים יותר לתהליך ייצור שכזה ויש כאלה שפחות (השוו פינו נואר לקברנה סוביניון) והרבה תלוי גם במועד הבציר.

אבל האם הכדים שמשו בכלל ליין?

זו אחת מהשאלות הגדולות שמעוררת ומעלה החפירה הזו.

מבחינת הצורה – יכול להיות שכן. בנוסף, רועי פורת וחבריו מצאו משקעים סגולים על דפנות הכדים הפנימיות, מה שמרמז שאולי היה מדובר ביין. כדי יין היו מצופים בשעווה (שלא השתמרה, מן הסתם), וכדי שמן לא היו עוברים את התהליך. למים היו מאגרים גדולים הרבה יותר בהרודיון – בורות של ממש – כך שזוהי בהחלט השערה סבירה.

חלק מהכדים נשלחו לזיהוי בחו"ל, אבל כדי לחקור את המשקעים עצמם ולנתח אותם יש להשקיע כמה עשרות אלפי שקלים (כ- 150,000 ש"ח, פחות או יותר), סכום שאין ברשות המשלחת.

אם אכן מדובר ביקב, מדובר בתעשייה של ממש

עשרות כדים, שכל אחד מהם בנפח של 1,000 ליטרים, הוא נפח ייצור ואחסון של עשרות אלפי ליטרים – אולי מאות אלפים, שכן פורת משוכנע שיש מהם עוד, ולא כולם נחפרו.

אנחנו יודעים על משלוחי יין שהורדוס קיבל מחו"ל, ולא מן הנמנע שהוא גם בחר לייצא יין; ההרודיון היה מקום מצוין לכך, שכן הוא שכן על צומת דרכים שהובילה מזרחה ודרומה, ובאזור שהיו ויש בו עדיין כרמים וגיתות למכביר. מה שקצת מנמיך את אש הלהט וההתלהבות בעיני, הוא שאין לתעשייה הזו אזכור במקורות כתובים, למרות שזה לא אומר הרבה.

מה הלאה?

כדי לבסס את ההשערה שאכן מדובר ביקב או לפחות בחלק האחסנה של יקב – מלכותי או שלא – יש להוכיח קודם כל שאכן מדובר בכדי יין. לשם כך דרוש כאמור תקציב לא גדול. לאחר מכן, יכול להיות שיתגלו אולי ראיות אחרות למה שייצרו או אחסנו במקום ובכל אופן, הדרך עד לכוסית "לחיים", עדיין ארוכה.

Share
שגיא קופר
פורסם בקטגוריה טעימות, יין, יין, תהיות שונות, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.