רקנאטי מראווי וביתוני

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

בשנים האחרונות, יקב רקנאטי משקיע מאמץ גדול לייצר יין ממי שמכונים "זנים מקומיים": זני ענבים ארץ-ישראליים, שהשתמרו בקרב הערבים בזכות הפיכתם לענבי מאכל. אבל האם המאמץ הגדול מוכיח את עצמו בשטח?
נרד לרגע למקורות:

ענבי מאכל ידועים באזור שלנו כבר אלפי שנים, ולא מן הנמנע שהם או אבותיהם הגנטיים שימשו ליין גם בעבר הרחוק. העניין הוא, שבעוד שיין יוצר בארץ ישראל כבר בימי התנ"ך, הרי שהייצור שלו ירד מאוד עם עליית האסלאם – בערך ב- 700 לספירה – ובוודאי שעם השתלטות המוסלמים על חלק זה של האימפריה שלהם.

דחיקת האוכלוסייה היהודית-נוצרית הייתה עניין אחד, אבל גם מעבר לזה: בתחילת ימי הביניים נותק הקשר בין ארץ ישראל לאירופה, והיות וכאן שתו פחות יין, ולא היה לאן לייצא יותר, ירד היצור.

זה לא אומר, אגב, שהמוסלמים לא שתו יין – הם שתו, אבל עם השתלטות העות'מאנים – שהיו אדוקים יותר – על הארץ, נעלם היין כמעט לחלוטין.

אז מה קרה כאן?

הערבים המשיכו לטפח את הגפן למטרות ייצור מיץ ודיבס שאינו מתמרים, חומץ ושימושים אחרים מלבד יין ושמרו על הגפן. בנוסף, הייתה תנועת שתילים וגפנים לתוך ארץ ישראל, ממקומות שונים, כך שגם כאשר הפילוקסרה פגעה בארץ, עדיין הייתה כאן גפן בכמות שאפשר להתייחס אליה. וכשאני אומר "להתייחס אליה" אני מדבר על גפן תרבות – לא גפן בר – שהייה נטועה בצורה מסודרת אצל מגדלים שונים ונעשה בה שימוש למאכל.

זני ענבים מקומיים – שמות וכינויים

אנחנו יודעים על יבוא גפנים מלבנון, סוריה וירדן, ואפילו ממקומות רחוקים יותר, כמו תימן, ואמנם, הרבה מאוד מהזנים קיבלו שמות שמרמזים על המקור הגאוגרפי שלהם:

  • ביתוני, מביתוניה שליד רמאללה
  • 'פאיסי' מתייחס כנראה לפס שבירדן
  • שאמי לשאם שבסוריה

זני ענבים אחרים קיבלו שם שמתייחסים לצורה שלהם:

  • בלוטי – צורתו מוארכת והוא מזכיר בלוט של אלון
  • מליקאת ליבנן (מלכת הלבנון) – אולי בזכות צורת האשכול היפה

ועוד שמות שמתייחסים לעובי הזג ולצבע שלו ולמתיקות הפרי.

  • דבוקי – זן שמייצרים ממנו יין בישראל כבר הרבה מאוד שנים – הוא פשוט "מתוק".

האומנם אנדמיים או מקוריים לארץ ישראל?

בדיקה גנטית של גפנים ארץ ישראליות – בעיקר מדרום הר חברון ובית לחם – הראתה שלפחות חלק מהזנים הם למעשה קלונים של אותו זן, שזכו לשמות שונים בגלל דיאלקטים שונים או פיזור גיאוגרפי כזה ואחר.

לא רק זה, אלא שבחינה של הגנום של הזנים האלה מצאה שכמה מהם מופיעים במאגר הזנים של מדינות שונות באירופה:

הדבוקי, למשל, מופיע בתור זן מאכל בקטלוג הזנים שקיימים בצרפת, ספרד ופורטוגל – כאשר שם מצוין שמקורו בארמניה.

מה זה אומר? זה אומר שלא חייבים לחשוב שכל הזנים ה"ערביים" הם בהכרח – או שלא – זנים מקוריים של ארץ ישראל. זה נכון שהם נמצאים כאן, ונכון שהם לא משמשים לרוב או בכלל לייצור יין מחוץ לישראל או בישראל עצמה, אבל לא יותר מזה. בוודאי שאי אפשר להכתיר את היינות שמייצרים מהם בכינויים כמו "היין של דוד המלך" או כינויים אחרים שכבר ראיתי שמצמידים להם.

אפשר לשתות משהו?

כן, בהחלט.

בסיוע אירופי, מנזר כרמיזן היה החלוץ בייצור יינות מזנים מקומיים ומייצר מהם במוצהר יין כבר כמה וכמה שנים. הלבנים מוצלחים יותר, האדומים אולי קצת פחות, אבל אין ספק שהבכורה מגיעה לו.

רקנאטי ביתוני

רקנאטי ביתוני (צילום: יחצ)

במקביל, גם ביקבים אחרים מייצרים יין מזני (מאכל) מקומיים כבר כמה שנים: בתוך הקו הירוק אנחנו מכירים את היין של החבר א' פלדשטיין והאמת היא שדבוקי – אחד הזנים המדוברים – משמש לייצור יינות מילוי כבר הרבה מאוד שנים והולך די הרבה גם לזיקוק. יש לא מעט יקבים גדולים שעשו ועושים שימוש בזן הזה למגוון צרכים, בעיקר בזמן מחסור בזנים לבנים, אבל לא מספרים לאף אחד.

לצד כל אלה, מצד היקבים הגדולים, אין ספק שאת עיקר המאמץ היינני והשיווקי בכיוון הזנים המקומיים עושה יקב רקנאטי, עם שני יינות מגפנים שהוא קורא להן "גפנים קדומות": מראווי – יין לבן, וביתוני – יין אדום.

מראווי 2016
ידוע ומוכר גם בשם חמאדני, וכרמיזן משתמשים בו בשילוב זן אחר, להכנת בלנד טוב (חמאדני-ג'ינדאלי). חלק, מאוד טוב ומאוד נעים במתקפה. הבציר הראשון שלו לא זכור לי בתור משהו שבאמת שווה היה או כדאי לכתוב עליו, והיה נעדר חומציות, אבל זה כבר יין אחר לגמרי: בשל יותר בהבנת העשייה (לא באופי), לימוני-הדרי מהנה ואפילו די מורכב. (90)

ביתוני 2016

הזן של ביתוניה – הענבים מגיעים מחברון והיין עובר התבגרות של תשעה חודשים בעץ. התוצאה מאוד מהנה: יין צלול, בעל ארומות טריות, טאנינים עדינים וחומציות פרי אדום, טובה. זהו יין קל מאוד לשתיה ולהנאה, יין שולחני שאפשר בהחלט אפילו לשמור עוד שנה במרתף, בשביל הסקרנות. הגישו אותו מקורר עד כדי 17 – 18 מעלות כדי ליהנות ממנו באמת. (89)

ומה מעבר לזה, משל רקאנטי?

לאחרונה טעמתי את הספיישל ריזרב 2015: הרבה פרי אדום, פה חלק ונעים. יין צעיר ולא כבד. (89). ה- 2013, אותו טעמתי מבקבוק מגנום, מראה פאלט חלק ואלגנטי, עם טנינים טובים וחומציות שתלך עם היין לזמן רב. הפרי יפהפה, כמעט חריף ועם זאת שהיין נגיש, הוא עדיין מתאים לשמירה. (92)

מקור:

Molecular Identification and Genetic Relationships of Palestinian Grapevine Cultivars. Rezq Basheer-Salimia et al.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, טעימות, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.