אורנלייה: מה, בעצם, סוד הקסם?

אנוטקה מייבאת ארצה את היינות של אורנלייה, אחד מהיקבים והשמות המפורסמים ביותר באיטליה. כמה מפורסמים? בואו נגיד ששגריר איטליה לא מגיע לכל טעימה של יקב איטלקי בישראל

ולזו, מן הסתם, הוא הגיע.

וישב וטעם את היינות כמו כולם, ונתן למס' 2 שלו לצלם את הבקבוקים (וגם לנסות לשעשע אותי עם בדיחת ה"תשתה מים – תחליד" שכל איטלקי מספר לכל straniero שהוא פוגש; חלאס, תחליפו את הבדיחה, לא רק אתם יודעים לשתות יין או לבשל).

אבל מעבר לכל זה, מה באמת יש באורנלייה שמוציא מכל מבקר יין וחובב יין את המיטב שיש לו לומר?

מדובר בסוף היום ביקב יחסית צעיר – אף אחד לא יכול לומר שהוא שתה אורנלייה מ- 1970 או 68', פשוט כי היקב לא היה קיים אז. הוא הוקם בשנת 81' והבציר הראשון שוחרר ב- 1985.

הוא לא ממוקם בלב האזור שנחשב דורות להכי גדול והכי טוב ליין שיש באיטליה – הנטיעות הראשונות בבולגרי גרמו להרבה אנשים להרים גבה.

והשורשים שלו, לגמרי ביננו? נטועים ברצון לחקות ולהגיע, באיטליה, לטעמים ולפרופיל הטעם של יינות בורדו; זה הלוא היה הרעיון והרצון של מייסד ססיקאיה, Marchese Mario Incisa della Rocchetta, שחיפש יין שיהיה ראוי לו ולחבריו בני האצולה האיטלקית. כמעט כל הזנים שמשמשים את היקב הם זנים בינלאומיים – צרפתיים – וגם את מעט המקומי שיש להם, הם קונים בחוץ. וכמה "כמו צרפתי" הם עושים? אפילו יין הקינוח שלהם עשוי מפטי מנסנג, בשאיפה לחקות את היין של Jurancon.

היינן של היקב הוא אקסל היינץ, שהגיע ב- 2005, בסך הכול, אחרי שפרסקובלדי השתלטו על היקב (קנו את ה-50% של קונסטליישן, שקנו את מונדאבי שהיו מבעלי היקב קודם לכן). היינץ למד בבורדו – פומרול – וגם זו נקודה לטוב עניין ה'זרות' באיטליה, אבל מה שחשוב ודומיננטי הרבה יותר היא הנוכחות והמעורבות של מישל רולאן ביקב, מייסודו פחות או יותר, ב- 1991.

די היה ברור, אגב, שפרסקובלדי וקונסטליישן לא יוכלו לנהל יחד את אורנלייה, ומי שזוכר את הסרט 'מונדווינו' יזכור אולי את כל הסיפור שרץ שם עם ההשתלטות של פרסקובלדי על היקב, מישל רולאן וכו' וכו'.

אז מה בכל זאת העניין?

פאר, הוד והדר? מחירים משוגעים ליינות? טעם ומורכבות, אולי? יין שהוא כולו attitude?

כן, כל זה, ובעיני הרבה ממה שעומד מאחורי המושג של "סופר טוסקן", כל החריגה מהמוסכמות ו"אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים כדי לעשות הכי טוב", שמאוד מתאים לעולם של זמננו. לפעמים אני חושב על זה שאנחנו מפסידים שאין כאן תקן יין ראוי ואפלסיונים, כי אז יכולנו לעשות כל מיני "סופר הרי יהודה" או "סופר רמת הגולן" (ואולי כולם היו עושים "סופר X" כי כאן אף אחד לא ממש רוצה שיחשבו עליו שהוא שוחה עם הזרם. מי יודע).

Wine Spectator Forums, posted Dec 01, 2005 11:48 AM
I am looking for a red that is rated at 100. I promised this to my friends at my retirement. This Wine is rated at 100 ($250) but I am not familiar with it or whatever grape it is made out of. Stupid questions, but any help out there?

אי אפשר גם להתעלם מהעובדה שחלק גדול מהיינות – גם אם ישתפרו מאוד וישביחו עם הזמן – עדיין מוכנים לשתיה הרבה יותר מיינות איטלקיים גדולים, מסורתיים, מטוסקנה ומחוצה לה. זה הסגנון של רולאן, במידה רבה, בעיני, שמצליח להרשים ולתת ללקוחות שלו יין נגיש ובעת ובעונה אחת כזה שיכול להתבגר במשך שנים.

ועוד מילה אחת, לפני היין: כל היינות מצויינים, באמת. המחירים גבוהים – גבוהים מאלה שתמצאו בחו"ל – אבל היינות האלה נושקים למקומות אחרים לגמרי: אלה לא יינות לשתיה, אלא להשקעה. רבים משקונים יין כזה חושבים עליו במושגים אחרים מאשר "מתי לשתות". יותר במושגים של "מתי למכור".

תווית של יין אורנלייה

אורנלייה: סופר טוסקן שהוא בבחינת השקעה

La volte 2015
היין הבסיסי של היקב (450,000 בקבוקים בערך) שמכיל 20% סנג'ובזה; פרי שהיקב קונה "בחוץ", אילו מחוץ לאזור. בשנים האחרונות מושקע בו מאמץ, כדי לקרב אותו יותר למותג, להעלות את מחירו ואולי לתת משהו בנוסח "אורנלייה להמונים" או לפחות אורנלייה שאפשר לשתות בלי רגשות אשם. יין משובח לכל הדעות, עם חומציות טובה – הישג, באקלים ובסביבה של בולגרי – גוף מאוד נעים ואפילו קל, באיזשהו מקום, פירות אדומים מרובי דובדבנים וכד'. אני יכול להבין את מי שרוצה שיהיו לו כמה שנתונים מהיין הזה במרתף, אבל כמו שאמר נציג היקב, "זו טעות. מהיין הזה צריך ליהנות כשהוא צעיר." 145 ש"ח.

Poggio alle Gazze 2015
מרשים, באמת. יין לבן מורכב, מלא טעמים מכל המינים וכל הסוגים. בלנד שבסיסו סוביניון בלאן, עם ויונייה – שיוצא כאן ומסתיר הרבה מהסוביניון – וכמה אחוזים בודדים של פטי מנסנג, לצד ורמנטינו וורדיקיו. הוא עדין ומורכב, מפולפל ופרחוני-טרופי בעת ובעונה אחת. להשאיר אותו להתבגר במרתף? אני חושב שזה יהיה פשע, אבל היי, לא טעמתי בצירים אחרים שלו, אז קשה לי לומר. 345 ש"ח.

Le Serre Nuove 2015
בציר מאוד טוב, 2015, בניגוד ל- 14, שהיה לח ורטוב. כאן האף ממש טוב, ובפה תחושה של חומציות מעולה, שנותנת ליין בסיס רענן. טאנינים טובים, תיבול יפה ופרי אדום טרי ורענן. מתחת לכל החומציות והטאנינים הפרי היה קצת קצר בסיומת, אבל אולי זה רק אני. 70% מרלו, 20% קברנה ועוד פטי ורדו. 345 ש"ח בארץ; 44 יורו ממוצע באיטליה.

Ornellaia Bolgheri DOC 2014
פרי בשל – הרבה פירות יער עסיסיים – מאוד רך ומאוד מזמין. טאנינים מאוד טובים, חלקים, וחומציות טובה. מה שיותר מזמין כאן הוא האף, עם העץ המצוין, והפה נראה כאילו מחכה להשתחרר, אבל בינתיים מהדק הכול. כמה כסף? שמעתי "1,150 ש"ח" נזרק לאוויר. כמה סנט-ביטקוין.

Ornellaia Bolgheri DOC 2010
מהארכיון של היקב – משנה די דומה באופייה ל- 2014, ושנה שבה חגגו 25 שנים ליקב. יותר קברנה סוביניון מאשר ב- 2014 (50% לעומת 43%), אבל לא זה העניין. גם לא הגיל: היין עדיין בשלב מאוד צעיר שלו, ורק פה ושם אפשר לראות סימני התבגרות. ממש בקטנה. סיומת בינונית ארוכה, טאנית וצעירה. כמה זמן להחזיק? אם את הקודם הייתי שותה בעוד 10 שנים, אז גם את זה.

Ornus 2013
יין קינוח שעשוי כולו פטי מנסנג. מאוד מדויק, הרמוני ו'רזה' יחסית ליינות קינוח אחרים. זה לא 'גווירץ'. הוא כמעט ולא נמכר מחוץ ליקב, ומיוצר בכמות של 2,500 חצאי בקבוקים בכל שנה. הרבה פירות יבשים, קצת דבש. מקסים, אבל לא משהו שלא תוכלו למצוא במקום אחר.

סיכום? אין. זה מותג.

Share
שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, יין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה