נדרבורג: על טרגדיות ויין

נדרבורג הוא אחד מהיקבים הגדולים והאייקוניים של . היקב עצמו שוכן בפאארל, למרגלות הרי דרקנשטיין, והוא נמצא בבעלות תאגיד היין והמשקאות הענק – דיסטל. סיפורו רצוף לא מעט טרגדיות, אבל הרבה יותר מזה – מצוין

לכתבה עם רשמי טעימה: יינות נדרבורג 2015

נדרבורג נוסד ב- 1791 על ידי פיליפוס וולפארט: הולנדי שהגיע לקייפ וקנה את החווה בסכום של 5,600 גילדר. הרבה או מעט – אני לא יודע – אבל האיש היה נבון מספיק כדי לקרוא לחווה וליקב על שמו של נציג חברת הודו המזרחית ההולנדית באותו זמן – Sebastiaan Cornelius Nederburgh. הסיפור מספר שנדרבורג היה בדרכו לקייפ לבחון את המצב בקולוניה ההולנדית, לאחר ששמועות על ניהול מושחת ושחיתות בכלל, הגיעו להולנד.

בבניית הבית המרכזי – כיום המקום בו נמצאת המסעדה וחלל האירוח הרשמי של נדרבורג – הושקעו לא רק מאמצים רבים, אלא גם הרבה זמן: וולפאארט בנה את הבית והשלים אותו ב- 1800, שנתיים אחרי מותה של אשתו. מי שמבקר במקום יראה בין השאר אריחי רצפה שהובאו במיוחד מבטביה (מושבה הולנדית אחרת), כיון שבדרום אפריקה של אז לא היה הידע שהיה דרוש ליצור רצפה אחידה וגם לא בתים מלבנים.

ב 1810 עברה החווה לידיו של אחד, וילם פטרוס רטיף (Retief ). בניגוד לוולפאארט – שקיבל עבור החווה כמעט 30,000 גילדר אבל לא שבע נחת בחייו האישיים, משפחתו של רטיף המשיכה לחיות בנדרבורג עוד 71 שנים, לפני שהמקום נמכר שוב.

בין השנים 1890 – 1891 הכתה בדרום אפריקה הפילוקסרה, וכמעט כל הכרמים בדרקנשטיין נכחדו. האופטפלייש – הבעלים בשנים אלה – פשט את הרגל אך נשאר לחיות בנדרבורג עוד כמה שנים. כך, בשנת 1902, קנה את המקום הנרי קארי – מי שהיה מזכירו של ססיל רודס ושימש חבר פרלמנט בדרום אפריקה. בשלב מסוים הוא התמנה כחבר קבינט והיה ממונה על תוכנית גדולה לצמצום היקף השרות הציבורי, שזלל תקציבים רבים של ממשלת הקייפ. בסופו של דבר הוא נאלץ לפרוש לחווה, בה לא התכוון בכלל לחיות, רק בגלל שהוא מצא את עצמו נרדף על ידי עובדי ציבור ממורמרים, שמצאו את עצמם בוקר אחד ללא עבודה.

קארי מכר את החווה שוב, ב- 1918 – למוריס פאר (Pare). האיש היה מלא כוונות טובות, והשקיע סכומים רבים בשיפוץ החווה ומתקני הייצור, אך נאלץ לפרוש לנוכח התחרות הקשה מול KWV – תאגיד היין הענקי. בשנת 1923 הוא מכר את החווה שוב, הפעם לקולונל בוב ליאל (Lyall) שניצל את המתקנים המודרניים שפאר הכניס בחווה כדי להתחיל לייצר יינות איכותיים תחת משטר צבאי של ממש, שאותו יישם במקום.

אך שוב, למרות ההצלחה הקצרה, נדרבורג נפגעת בפעם המי-יודע-כמה: המשבר העולמי של שנות השלושים וכמה בצירים גרועים שבאו זה אחר זה מביאים את ליאל לפרוש ולחזור מיואד לאנגליה. בשנת 1937 הוא מוכר שוב את החווה, הפעם לגרמני בשם גאורג גראואה (Graue).

גראואה – בן למשפחת יצרני בירה (בק'ס) עוזב את גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון. הוא מגיע לקייפ עם אשתו ועם בנו היחיד והם משתקעים בחווה היפה. ליקב מכניס גראואה שיטות ייצור מהפכניות של ממש, ובין השאר הוא מביא את מה שהוא התרומה העיקרית של עולם הבירה לעולם היין: התסיסה מבוקרת הטמפרטורה. בזכות זה, ובזכות בחירות מושכלות של זני ענבים ונטיעות מסודרות, מתועדות ושיטתיות במתודה הגרמנית, היקב עולה על דרך המלך ובשנים 1944-1945 אף בונה גראואה מרתף חדש.

בנו של יוהאן – ארנולד – יוצא ללימודים באירופה והופך להיות היינן והאנולוג הראשי של היקב, אך שוב מכה אסון בנדרבורג: בשנת 1953, בעוד הוריו מסיירים באירופה, ארנולד, הטייס החובב, נהרג בתאונת מטוס.

יוהאן חוזר לנדרבורג, אבל ללא חשק גדול לייצור יין או ייננות. למרות זאת, כעבור שלוש שנים, הוא שולח את ורנר טיישלר, סגנו בניהול, למצוא יינן חדש ליקב, באירופה. טיישלר חוזר עם יינן צעיר מאוד בשם גינתר ברוצל (Brözel).

השנה היא 1956 ונדרבורג מתאחד עם יצרן גדול אחר, בשם מוניס. בשנת 1959 היקב הופך להיות אחד מהגדולים והמפורסמים בקייפ ובדרום אפריקה ובשנת 1966 הוא נמכר לחברת Stellenbosch Farmers Winery, אחד משני הגופים המקוריים שהשותפות בינהם יצרה את דיסטל.

ברוצל ממשיך בתפקיד היינן הראשי של היקב עוד הרבה מאוד שנים – למעלה מ- 30 שנים. הוא מכניס שיטות עבודה מודרניות שונות, עושה שימוש לא מועט בעץ גדול, אירופי, ובעיקר יוצר גרסא מקומית של יינות קינות בוטריטיים, בסגנון שלא היה מותר בזמנו בדרום אפריקה. ה- נובל לייט הרווסט שלו (יין נפלא של ממש) הופך חוקי רק אחרי שהוא זוכה במדליה יוקרתית מחוץ לדרום אפריקה כיין שנמכר רק בחווה עצמה ובמכירה פומבית אותה הוא מייסד, שהופכת משנת 1975 למסורת יוקרתית.

במהלך השנים של ברוצל בנדרבורג מייצרים לא מעט יינות מכרמים ויקבים אחרים, שנמצאים בבעלות דיסטל. גם כיום היקב מייצר כמות גדולה של יינות שלא נמכרים תחת שמו (אלא תחת שמות של מספר יקבים אחרים), אבל כל יינות נדרבורג מיוצרים ומבוקבקים במקום ולא במתקן הייצור הגדול שבסטלנבוש. היקב, אגב, מעבד כ- 15 – 20 אלף טון ענבים.

את גינתר ברוצל (כיום בשנות השמונים שלו) החליף Razvan Macici : מאצ'יצ'י הוא בן ל"משפחת יין" רומנית שמגיע לדרום אפריקה ב- 1997. הוא הופך ל- Cellarmaster של היקב ב- 2001 והשנה, 15 שנים אחרי שמונה לתפקיד, הוא הופך להיות היינן הראשי של דיסטל; תפקיד שיוצר במיוחד בשבילו.

מאצ'יצ'י ימשיך לעבוד בנדרבורג בתפקידו החדש כמעין מנטור-על לכל מה שקורה בקבוצה וכמי שאמור להתוות את הדרך לשנים הבאות. לתפקיד הייננית הראשית של נדרבורג מונתה השנה אנדראה פריבורוף שהייתה עשר שנים הייננית הראשית של ברחקלדר – המתקן הראשי של דיסטל לייצור יין בסטלנבוש. לברחקלדר עובר וים טרוטר (Truter), מי שהיה היינן הלבן (יינן יינות לבנים) של נדרבורג, ולאחר מכן היינן האדום של ברחקלדר, שם פגשתי אותו ב- 2009.

רשמי טעימה של יינות מבצירים נוכחיים – 2010 – 2013, בכתבה הזו.

Share
שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, יין, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה