וו קליקו לשנה החדשה

כמה דברים שאולי לא ידעתם על בית השמפניה וו קליקו ואיתם גם המלצות על כמה מהיינות שלהם, שנמכרים עכשיו בישראל

האלמנה ניקול בארב פונסרדין הייתה בוודאי אגוז די קשה לפיצוח. היא צריכה הייתה להיות כזו, כדי לקחת את בית השמפניה היחסית צעיר (1772) שהוריש לה בעלה, להתמיד דרך כל התלאות ולהפוך אותו למוסד יוקרתי ומצליח. סיפורה של האלמנה – כמו הסיפורים של הנשים האחרות של שמפן – הוא אחד מהידועים יותר בעולם היין השמרני, שאוהב להתרפק על היוצא מהכלל והחדשני.

וקליקו הייתה בהחלט חדשנית.

החלקים הפחות ידועים לגבי ההסטוריה של פונסרדין קשורים בנישואיה ומלמדים גם הם על האופי המיוחד שלה: ב- 1798 היא נישאה לבנקאי פרנסואה-מארי קליקו בנישואים אזרחיים, במרתף קתדרלה שהייתה סגורה לקהל באותו יום. הכומר הצעיר, שאף לא הושבע עדיין, השתמש בלוח עץ שהונח על חביות יין במרתף הגירני.

ב- 1806, כמה שנים לאחר שהחליט קליקו להקדיש את מלוא מרצו לשמפניה ולכמה שורות הגפנים שהיו לו ב- Bouzy, ולעזוב את ענייני הבנקאות, הוא עזב גם את עולמנו ואת אשתו, אוחזת תינוקת שנולדה ב- 1799.

ניקול הצעירה – בת 27 – הצליחה לשכנע את חמה, פיליפ קליקו-מוארון (Muiron) שלא למכור את בית השמפניה. בפברואר 1807 היא מחליטה להשקיע 80,000 פרנק בעסק ולוקחת בתור שותף את אלכסנדר פורנו (Fourneaux), מומחה לאסמבלז' – ערבוב של יינות.

מלחמות נפוליון לא עושות טוב לאף אחד ובמיוחד שלא ליצוא שמפניה. העסק לא ממריא, אלא רק דועך והולך וב- 1810 עוזב פורנו את השותפות. פונסרדין נשארת עם בית שמפניה שמייצר 10,000 בקבוקים בלבד: 50,000 פחות ממה שייצרו בו רק שש שנים קודם לכן.

אבל האלמנה לא אומרת נואש, ומחפשת את "הדבר הבא".

האלמנה קליקו ידועה בכך שהמציאה את שיטת הרמואז', השיטה להצללת יינות מבעבעים שנהוגה עד היום. מה שכן, ביננו? תלוי את מי שואלים. ישנה הסכמה שאת השיטה להצללה המציא מנהל המרתף שלה, Antoine-Aloys de Muller. מכאן ואילך ישנה מחלוקת, הן על השנה והן לגבי בית השמפניה שבו ולשמו הוא המציא את כל העניין. אנטואן מילר היה קשור גם בבית שמפניה אחר – Abele. שם טוענים שמולר, שהיה נשוי לאחותו של בעל הבית, אחד Auguste Ruinart, המשיך במחקרים שלו עוד שנים רבות אחרי 1816, השנה שבה כן או לא שוחררה השמפניה הראשונה שעברה רמואז'. Abele טוענים שרק ב- 1884 הומצא הדיסגורז'מנט מבוסס הקרח, על ידי ריימונד אבל.

כמו שנבין בהמשך, עניין הרמואז' ב- 1816 קצת מקלקל לי את הסיפור. בכל מקרה, היין המוצלל היה הצלחה מסחררת ויכול להיות שגם לפני שכלול השיטה הסופי, היינות של קליקו היו צלולים יותר. צריך לזכור שעד שהיינות המבעבעים הצלולים הראשונים שיצאו לשוק, הייתה השמפניה די עכורה, כיון שההצללה נעשתה בדקנטציה. היא לא הייתה מעורפלת, לא מעוננת ולא “בלתי מסוננת". היא הייתה, פשוט ולעניין, עכורה. למרות זה, אנשים כנראה הסכימו לשתות את היין כיון שאז הוא היה מתוק יותר ממה שאנחנו רגילים לו היום. כמות הסוכר ההסטרית שבו, יחד עם החמיצות הטבעית הגבוהה, הסוו בוודאי את הטעמים השמריים-משהו.

מנהל המרתף של קליקו לא היה היחיד שבו נעזרה האלמנה בעלת כושר ההמצאה. דמות נוספת מעולם היין, הפעם מישהו ידוע יותר גם בימינו, היה לואיס בוהן (Bohne). בוהן היה איש שיווק יין, יליד מנהיים, ופגש את בעלה של פונסרדין בשוויץ. הוא החל לעבוד כאיש המכירות של קליקו בלונדון, אבל מהר מאוד הועבר מתפקידו למקום אחר: לשוק המתעורר של רוסיה ואוסטריה.

בשנת 1812, אחרי הפלישה הצרפתית לרוסיה, הטיל הצאר אלכסנדר ה- I איסור על יבוא יינות צרפתיים בבקבוקים. היות וכך, נפסק יבוא השמפניה לרוסיה, כיון שהובלתה בחביות הייתה בלתי אפשרית. לאחר כיבוש ריינס על ידי הפרוסים ועל ידי קוזקים רוסים, רקמה האלמנה קליקו, יחד עם לואיס בוהן, מזימה שתאפשר לה להבריח את השמפניה שלה לרוסיה – בכמות ראויה:

האלמנה פתחה את מרתפיה בפני הקוזקים הפולשים והזמינה אותם ל'שמפניה ככל יכולתך'. בעוד החיילים חגגו במרתפי השמפניה, הבריח החבר בוהן יותר מ- 10,000 בקבוקים של וו קליקו (יש אומרים מוסווים כמשלוח קפה) על אוניית סוחר הולנדית, ישירות מרואן לקניגסברג (קלינינגרד).

היין לא היה סתם "וו קליקו" או סתם בציר: זה היה בציר 1811, ככל הנראה הראשון ליינות הצלולים של הבית. אני אומר "ככל הנראה", כיון שישנה כאמור מחלוקת לגבי השנה שבה יושם הרמואז' של של מולר לראשונה. כך או אחרת, משלוח השמפניה המוברחת התקבל בחדווה יתרה על ידי העילית והעידית של חצר הצאר, עד כדי כך שהוא עצמו הגיע כדי לטעום וליהנות מהשמפניה ולהסיר, בסופו של דבר, את איסור היבוא.

בציר 1811 עצמו לא היה סתם בציר. בציר 1811 היה אחד מ'בצירי השביט' המפורסמים: בצירים טובים במיוחד, שנוצרו בשנים שבהם נראו שביטים בשמים. הבציר הספציפי הזה היה מצוין לא רק בצרפת, אלא לכל רוחבה של אירופה – מצרפת ועד גרמניה – וצוין בצורת כוכב קטן שהוסף ללוגו של יקבים רבים (שאטו ד'איקם, למשל).

קליקו הנציחה את 1811 בשתי צורות, אפשר לומר: היא הפכה אותו לבציר הצלול הראשון – זה שהביא לה את הצלחתה ברוסיה, והפך את השוק שם לשוק השני בגודלו לשמפניה (אחרי לונדון).

השינוי השני היה שיווקי: בשנת 1798 הוטבע לראשונה סמל עוגן על הפקקים של הבית, כדי לבדל את השמפניה מזו של אחרים (לא היו אז תוויות על הבקבוקים). "העוגן היה סמל לתקווה ונצחון מסחרי", אומרים כיום בבית. בשנת 1814 הוסיפה קליקו עצמה את כוכב השביט ללוגו של הבית שהודפס על הפקקים, כמזכרת ותזכורת לבציר המוצלח ביותר בהסטוריה שלה ושל השמפניה שלה. לצידו היא הוסיפה את ראשי התיבות של שמה: VCP. לאחר מכן היא החלה לתוות את הבקבוקים בתוויות צהובות – כצבעו של חלמון ביצי תרנגולות ברסט.

וו קליקו הבינה מה שווה סימן מסחרי של מותג: כאשר מארק רובין, יצרן שמפניה אחר, ניסה להשתמש בסימון VCP על שמפניות שהוא מכר לרוסים, היא לקחה אותו לבית המשפט. בהעדרו, בעודו במחבוא, הוא נשפט לעשר שנות מאסר עם עבודת פרך ולאחר שנמצא והובא למאסר, אף הוטבעה בכתפו הימנית האות F – fugitive.

כ- 11 שנים לאחר מותה של קליקו, בפברואר 1877, הוכרה התווית הצהובה כסימן מסחרי של וו קליקו ומאז היא משמשת את הבית על כל פריט שהוא מוציא, ולא מדובר רק בבקבוקי שמפניה.  לצד ה- VCP מופיע גם שמו של אחד, Werle, האיש שלאחר מותה של פונסארדין קנה את הבית והוסיף והרחיב אותו.

ומה לגבי היין?

י.ד. עסקים, יבואני וו קליקו ומואט, ערכו טעימה של יינות מואט שנדון וקליקו. את המחברת שלי עם רשמי הטעימה השארתי מאז איפשהו והם אבדו (כנראה) לנצח. מה שנחקק בזכרוני הוא הרוזה של הבית, עם מגוון גדול של טעמים, מלא תותים ובריוש. בציר 2004 מצוין: מורכב, מדויק ועשוי היטב, נראה מעולה, כארבע שנים אחרי שעבר דגורז'מנט. הדמי סק, שנמזג מדקנטר, היה רענן ולא כבד או מתוק מדי ובכך היה ממש מפתיע.

Share
שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, יין, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה