יין, מדליות, שטחים ופוליטיקה

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

עלייתם של יקבי הבוטיק של יו"ש מעלה כמה וכמה תהיות ושאלות בקשר לעתידו של היין הישראלי. זאת, במיוחד אם לא תהיה כאן התעשתות מהירה בכל נושא תקן היין

בתקופה האחרונה מדברים כאן לא מעט על תקן היין. לולא תנובה, על החלק הטכני שלו כמעט ולא היו השגות, ויכול להיות שהיה נחתם, אבל חלק אחר עושה לא מעט בעיות. אני מדבר על החלק האזורי.

"הגנה אזורית" – ספר חדש שיצא ממש לאחרונה – דן בשאלת הגדרת אזורי היין בישראל. הספר נכתב על ידי עו"ד עידן בר-אולפן, עורך דין בעל חיבה וזיקה ליין (וגם תעודת WSET). הוא מנסה בספרו להגיע לסוג של פתרון לסוגיה הקשה ביותר של היין הישראלי: קיים צורך לעדכן את אזורי היין הישראליים, אבל לאף אחד אין מושג איך לטפל בכל אזורי היין שבשטחים, כולל רמת הגולן.

הפתרון שבר-אולפן מביא הוא סוג של פתרון עוקף-קתרין אשטון, אבל כרגע אין מי שיקבל אותו או כל פתרון אחר. הסיבה? הבעיה היא לא ביין בעצם, אלא בהרבה מהגידולים הישראלים, ובמיוחד גידולי ירקות ופרחים מאזורים שונים.

לצד דיון די ממצה על חוקי היין בישראל, אומר בר-אולפן בנוסף, שאם מתיחסים לשוק הישראלי – להבדיל מיצוא – אין כיום הגדרה אזורית בכלל. "ההגדרות שישנן הן הגדרות ליצוא." הוא אומר וכותב. "היו אמורות להיות הגדרות לאזורי שיחייבו את השוק הישראלי, ומשאלה לא הוגדרו, כל מי שכותב אזור כזה או אחר על התווית עלול למצוא את עצמו עומד בפני תביעה."

מה שנראה כמו המכשלה האמיתית להגדרת אזורי יין בישראל היא מכשלה פוליטית-מדינית. נסיון להגדרת אזורי יו"ש כאזורים ישראליים יגרום לחרם מיידי, ומצד שני, הגדרה שקרית תגרום לנזק כלכלי, שלא לדבר על נזק תדמיתי. ההגדרה הקיימת היום שמכניסה את יו"ש ל'שרון' וכל מיני פטנטים אחרים רק מחכים שמישהו יעלה על העניין; אפילו צרכן בעל נטיות יצוגיות.

"כמה כבר יין מייצרים ביו"ש?"

כל עוד היו יקבי הבוטיק ה"שרוניים" אחוזון מבוטל ובטל בשישים מנפח היין הישראלי, אפשר היה איכשהו להחליק את העניין הזה. ממילא, מרבית הלקוחות הפוטנציאליים שלהם הם לקוחות מהמגזר היהודי-כשרותי, שאפשר להניח שלא ירוצו וילשינו לוועידת זכויות האדם. אבל המצב משתנה – והוא משתנה מהר. בואו נגיד ככה: בוויקיפדיה דנים בעניין כבר שנים…

לפני עשר שנים סך כל נטיעות הכרמים באזור יו"ש היה 200 דונם פחות או יותר. כיום מדברים על 1,800 דונם – בהערכה שמרנית – ועוד היד 'נטועה'. הנטיעות בהר ברכה, סתם לשם דוגמא, צמחו מ- 100 דונם לפני כמה שנים, ל- 600 ו- 700 דונם כיום; כרמים שמוכרים יבולים גם ליקבים שבתוך הקו הירוק.

גם מספר היקבים צמח ועלה: מי שזוכר את 'פסגות', את טורא או את שילה כיקבים בודדים ומכיר את 'גבעות', יתפלא אולי לדעת שלצד שמות כמו 'הר ברכה' שהוא יחסית חדש, ישנם יקבים גם ביצהר, אלון מורה ואיתמר; התנחלויות שנחשבות חלק מהגרעין הקשה של המתנחלים.

ואגב, אני אומר 'הערכה', כי אין בדוחו"ת הבציר של מועצת גפן-יין שום אזכור ליקבי אזור יו"ש ואי אפשר לדעת כמה טון ענבים נבצרים עבורם. בנוסף, ישנם לא מעט יקבים מהאזור – בעיקר הגדולים – שלוקחים ענבים מאזור ירושלים. יקב נח, למשל, קונה לכאורה ענבים ממקורות שונים, רובם בתחומי הקו הירוק.

מה הגליק הגדול של היין ביו"ש?

יש שני גורמים עיקריים שהפכו את היין ליקירו של אזור יו"ש. האחד הוא עניין פילוסופי-הסטורי, שבו אפשר לדון עד מחר. השני הוא עניין חקלאי, שאין עליו חולק.

העניין ההסטורי-מדיני-פילוסופי או איך שלא נכנה אותו הוא די פשוט, והוא מורכב לפחות משני חלקים:

א. ביין יש רומנטיות, שורשיות ואנושיות רבה. קל מאוד למכור נופי כרמים פסטורליים, אהבה למשהו אנושי והכל. קל מאוד לדבר על זני ענבים וחביות יין, ממש כמו שקל לדבר על שוברט, נניח, או על גוגן. בנוסף, יקבים הם גם מקומות שקל להביא אליהם מבקרים. הרבה יותר קל מאשר 'מרכז מבקרים חבל בנימין'.

ב. בראיה הסטורית אפשר לראות שכרמים שמשו מתנחלים ומתיישבים כאחד. כולנו מכירים את הסיפורים על הליגיונרים הרומאים המשוחררים, שקיבלו חלקת אדמה וצרור יחורי גפן. גפן צומחת מהר, ובכל מקום, וקל מאוד להתישב סביבה, ולייצר סוג של כיבוש אדמה. וזה מביא אותי לטיעון החקלאי.

אזור יהודה ושומרון הוא אזור טרשי, קשה מאוד לניצול חקלאי. האדמה שולית, סלעית ולעיתים סחופת רוחות, שלגים וכל מיני צרות אחרות. בארץ – וביו"ש – קיימת בעיית מים. מהבחינה הזו, הגפן היא גידול אידיאלי: היא דורשת 100 – 150 קו"ב מים בשנה (לשם השוואה, כרמי זיתים צורכים 500 – 600 קו"ב מים בשנה והם נחשבים גידול יעיל), היא מסוגלת להאחז גם בסלעי הגיר הכי קשים והיא אינה רגישה לרוחות; בחורף היא ממילא בתרדמת. שלג כמובן מועיל לענייני היין.

אז בעידן שבו מים הם בעיה, ובמקום שבו האדמה היא לא משהו, היין מספק קומבינציה מושלמת של חקלאות ורומנטיסיזם ומאפשר לכאורה השתלטות נוחה על קרקעות.

איך ובמה מתבטאת החשיפה של יקבי יו"ש?

די אם נתבונן ברשימת היקבים הישראלים שזוכים במדליות בתחרויות היין, כדי להבין עד כמה החשיפה הזו כבר שם. באשכול הזהב של השנתיים האחרונות חולקו 10 – 11 מדליות ליינות מהשטחים וחמש מדליות חולקו ליינות מהשטחים ב'טרה וינו' 2013.

רק השבוע התבשרו יקבים ישראלים רבים על זכיות במדליות בתחרות Decanter. זו לא השנה הראשונה שיקבים ישראלים שולחים יינות לתחרות, שנחשבת אחת הרציניות בבריטניה ובעולם בכלל. זו גם לא השנה הראשונה שבה זוכים יינות ישראליים בתחרות. אם מסתכלים על רשימת הזוכים, אפשר לראות כך:

  • דקנטר 2010 – 25 מדליות ישראליות, ללא יין מהשטחים.
  • דקנטר 2011 – 27 מדליות ישראליות, ללא יין מהשטחים.
  • דקנטר 2012 – 43 מדליות ישראליות – שני יינות מהשטחים.
  • דקנטר 2013 – 26 מדליות ישראליות – שלושה יינות מהשטחים.
  • דקנטר 2014 – 30 מדליות ישראליות – חמישה יינות מהשטחים.

של מי אם כך הבעיה?

אם קצב הנטיעות ימשיך ויעלה, נקבל יותר ויותר יין שקשה יהיה להתמודד עם הסיווג שלו – והבעיה היא של כולם.

כלפי הצרכן – ישראלי או זר – זהו מצב לא הוגן. תעשיית היין הישראלי כולה תהיה חשופה לתביעות צרכנים כיון שבמצב הקיים היום מי שלא מוכן לשתות יין מהשטחים עלול למצוא את עצמו תומך במגדלי השטחים דרך יינות של יקבים 'ישראליים'. קבוצות בחו"ל עלולות לגרום להחרמה של כלל התעשייה ושל היין הישראלי בגלל הספק שאנחנו מתירים שיתקיים; מצב רע לכל. ישראל חייבת לכן למצוא פתרון ברור, בר-אכיפה, לסיווג אזורי היין בישראל וזה אינטרס ברור של היקבים הישראליים כולם.

 

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, תהיות שונות, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 Responses to יין, מדליות, שטחים ופוליטיקה

  1. מאת חיים הלפגוט‏:

    יש גליק נוסף ביינות יהודה ושומרון , עליו רק רמזת בכתבה והוא השיווק. כ-70% מיינות פסגות , לדוגמא נמכרים בחו"ל וכך גם יינות של יקבים אחרים באזור. יהיו מי שבוודאי יקפצו על המציעה ויאמרו-יין כשר ליהודים דתיים! המציאות שונה, חלק גדול מהיין הולך דווקא לקהל הנוצרי אשר מאד מתחבר עם ארץ הקודש, המקומות עליהם הוא קורא בברית הישנה.

    מוצרים לא נמכרים עקב מה שהם אלא עקב הסיפור שסובב אותם. בספרו Start with Why מסביר Simon Sinek כי מוצרים נמכרים עקב ה"למה " ולא עקב דרגת איכות המוצר. כדוגמא לכך, נותן המחבר את סיפורה של חברת Apple. ה"למה" של החברה הוא לעשות שינוי בסטאטוס קוו. המוצר עצמו, יכול להיות מחשב, פלאפון או כל דבר אחר- הוא רק דוגמא לאימפלמנטציה של הסיפור. ברור כמובן שהמוצר צריך להיות ברמה גבוהה- זה נתון, אך זה לכשעצמו אינו מוכר. יש המון יין מצוין בעולם. לכן, אני חושב שבויתור על ההיסטוריה הנוצרית יקבים ישראליים מבזבזים ייחוד שיווקי אשר עשוי לתרום למכירת היין הישראלי.
    בספרם Authentic Wine טוענים גוד והרופ כי בעתיד שווק היין יתרחק מציוני מבקרים " ויהיו אלה סיפורים במקום ציונים , אשר ימכרו יין…מגדלים צריכים לארוז את הסיפורים ולמכור אותם בשוק…גם אם הצרכן לא יכול להבחין באיכות היין , הוא או היא נהנים מהצד הלא חושי של היין"
    מה הוא הספור של היין הישראלי? Professor Roderick J. Brodie מ- New Zealand, University of Auckland Business School, בהרצאתו בראש פינה על האתגרים העומדים בפני התעשייה הישראלית, הבהיר שיין שונה מקוקה קולה ו"אי אפשר שיהיה יין ללא מורשת". כאשר מדובר ביינות איכות, הסיפור- ולא הזן של הענבים, מוכר יין. "מה הוא הסיפור?!".
    אינטואיטיבית, הסלוגן שפרופסור ברודי העלה היה :"New World Wine. From an Ancient Wine Producing Region" . אך מה לעשות המורשת העתיקה של ארץ ישראל אינה נמצאת במישור החוף אלא ביהודה ושומרון.יקבי יהודה ושומרון הצליחו לעלות על האמת הפשוטה שכדי למכור יין ישראלי בחו"ל כדאי דווקא להדגיש את מורשת העם הזה, את המקומות הקדושים , אשר מעוררים התרגשות גם אצל הנוצרים.במקום ללמוד מהם ולהצטרף אל, היקבים של יהודה ושומרון בשיווק מוצלח בחו"ל ,עסוקים במחוזותינו בהטלת חרמות, אשר אם יצליחו יהרסו את כל התעשיה בלי הבחנה בין השומרון ושמשון.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.