יינות חדשים של צרעה

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

יקב צרעה מוציא כמה יינות חדשים מבצירי 2013 בלבנים, 2012 ו- 2011 באדומים. בנוסף, יש גם קצת חדשות מעולם האוזלטה משובב הנפש
נתחיל מהסוף: היינות של יקב צרעה כרגיל טובים, אך הפעם ישנם לדעתי הבדלים גדולים יותר בין יינות 'הרי יהודה' לבין היינות הגבוהים יותר, מבשנים קודמות. זאת, למרות הסגנון הברור: כל היינות הם יינות חלקים ו'קטיפתיים', מוכנים לשתיה כבר עכשיו אך בהחלט בעלי פוטנציאל. אין אצל ערן פיק 'קשה' או כזה שדרושות לו שנים ארוכות להתרככות, מצד אחד, או כזה שאי אפשר לגמור ממנו בקבוק – עם או בלי אוכל.

בכרם? היקב לא ימשיך עם הנסיון שלו עם המורבדר, ויפנה את השטח לטובת משהו אחר – לפחות בחלקו למרלו. הפטי ורדו מראה סימנים מוצלחים אבל עתיד לשמש כבלנדר ביינות ולא כיין זני. האוזלטה – שנגיע אליה בסוף – מראה סימנים מעודדים.

יינות צרעה

יינות צרעה (צילומים מאתר היקב)

הרי יהודה לבן 2013
86% שרדונה, 14% סוביניון בלאן. 1/3 בנירוסטה, השאר בחביות, sur lies עם בטונאז' עדין בעזרת התומכות של אוקסוליין (מנגנון שמאפשר סיבוב עדין של החבית וגישה חופשית אליה). הרעיון ביין הזה הוא לקבל יין רענן, גם אם עבר התבגרות בחביות. למרות שהרוב הוא שרדונה, מצאתי שדווקא הסוביניון בלאן יחסית בולט כאן, ומורגש מאוד בעיקר בפה. ארומות ירקרקות-עשבוניות, עזות מאוד, עם חמיצות גבוהה וסיום מתובל. בנוסף, את כל החבילה מלווה גם תחושה קרמית שמקורה בשרדונה. הסיומת יבשה מאוד ודי ארוכה.

שורש לבן 2013
מאה אחוז סוביניון בלאן – לראשונה – וכולו בעץ חדש – חביות צרפתיות. היין נשאר כל הזמן על השמרים והמשקעים עד לבקבוק, פחות או יותר. באף הראשון – מה שאולי יוצא מיד – הן ארומות של אפרסקים טריים ותות. הפה מלא, מתובל, עם חמיצות טובה (ללא תוספת חומצה) וסיומת יבשה וארוכה. די מפתיע, במיוחד בהתחשב בכך שהיין היה כולו בעץ ואני לא חושב שהייתי מזהה שמדובר בסוביניון בלאן דווקא. כל אופן – יין מעניין וטוב.

הרי יהודה אדום 2012
קברנה – 70%, והשאר מתחלקים בין 15% סירה, מרלו ופטי ורדו. 12 חודשים ב- 25% עץ חדש. הסירה מאוד מודגשת בתחושה הראשונה. הפה קטיפתי, מפתה ודי חלק. מתקבלת פה מורכבות מעניינת, טובה, עם טאנינים מצוינים וסיומת מפוקסת וחדה. מה שכן, ביין ישנה מרירות 'שרופה' די ניכרת, משהו שאולי לא כל אחד יאהב. למרות השנה החמה, אין תחושת עומס ביין (14% אלכוהול).

שורש אדום 2012
60% קברנה, 25% סירה והשאר מרלו. בניגוד לקודמו, כאן הקברנה סוביניון מאוד מורגש ומודגש. זהו יין כהה, עתיר טעמים וארומות מתקתקות. אותו אופי 'שחור' של הסירה, אך פחות מורגש.
גם פה, כמו ב'הרי יהודה', היין משיי וקטיפתי. הטאנינים פחות עוצמתיים או מובלטים, וכאשר מרגישים אותם, הם איפשהו בסיומת. פיק והצוות עושים הרבה ברירת ענבים, מרחיקים אלמנטים ירוקים שעלולים להכניס את הטאנינים הגסים והקשים יותר ליין, וה'שורש' אדום הוא בהחלט יין נקי, מדויק ואפילו הייתי אומר "טהור".

מיסטי הילס 2011
שנה בחבית ואז שנה בבקבוק. קברנה סוביניון וסירה, משנה שהייתה מהקרירות שהיו בישראל. היין הזה הוא כמו קופסא מהוקצעת: ברור, מוחלט – עשוי היטב. האף מורכב, אבל עדיין לא מגלה את כל מה שיש לו; לא מעט פרי, על רקע 'שחור' של חבית. הפה – שוב – חלק וקטיפתי, שתי מאוד, ועם זאת האופי שונה מאוד מהיינות של בציר 2012. הסיומת בינונית-ארוכה, טיפה מינרלית, ללא שמץ ירקרקות בזמן הראשון של היין בכוס; ירקרקות מאוד אלגנטית, שיוצאת רק הרבה זמן לאחר שהוא פתוח ובכוס. החמיצות טובה ומאוזנת.

טעימת חבית

סירה 2013
הרבה פרי שחור, כהה, מפולפל. הפה טאני, אוחז היטב, עם מבנה מצוין. השנה שנה ממוצעת, אומר ערן פיק, משהו שבין 2011 ל- 2012. יופי של טעמי סירה מעושנים, בשרניים. הצבע כהה, מצוין. "2013 היא שנה של סירה" אומר פיק, "לעומת 2011, שהיא אצלי שנה של קברנה סוביניון. בכל מקרה, היינות יהיו קרובים לאלה של 2012."

פרי ורדו 2013
צבע שחור כהה, אטום ממש. אף מאוד מעניין, עם ארומות קצת קרבוניות – אולי עוד לא גמר את כל תהליכי התסיסה, אפילו? מכיל ירקרקות מעניינת, וטאנינים מאוד עוצמתיים. זהו יין שנכנס במימדים של 5% – 10% לבלנדים של צרעה. יש לו רכות שעושה אותו 'ארקטיבי', אבל לא ברור לי למה יש מי שמתעקשים לייצר יינות זנים מהזן הזה.

אוזלטה 2013
חלקת הכרם הקטנה כבר לא קטנה כל כך, והיקב מתלבט מה לעשות עם היין שהוא מקבל ממנה. "החלקה הזו מבשילה אחרונה אצלנו," אומר ערן פיק, "והאוזלטה בהחלט דורשת טיפול מיוחד: אם לא עוברים לעיתים קרובות בכרם ומנהלים אותה כמו שצריך, הוא עולה ומתפתלת על עצמה, משהו שכנראה לא קורה לה במקום ממנו היא מגיעה (Veneto)."
האם הענב הצפוני סובל כאן? אם לשפוט לפי היין – זה לא נראה ככה: האף פירותי, נעים מאוד ופרחוני אפילו – קליל, כמו צפון איטלקי… לעומתו, הפה הוא כבר סיפור אחר לגמרי: בעטני, טאני להחריד – בוודאי בהשוואה ליינות שצרעה מוציאים. החמיצות בשמיים והסיומת ארוכה מאוד. לטעמי טמון כאן בהחלט פוטנציאל ליצור משהו חדש בצרעה; להכניס אותו תחת תווית קיימת פשוט נראה כמו בזבוז משווע של משהו שעוד לא עשו כאן לפניו.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, יין, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.