כמה דברים שאסור לדחות או לבטל

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

אני חושב שזה נוצר אצלנו איפשהו בגיל ההתבגרות. מתי שהוא אז, כשאנחנו בערך בני 15 או 16, ונוהגים לישון עד ארוחת הערב בחופשים, אנחנו מפתחים את 'עצלנות הקימה'. העצלנות הזאת היא חלק ממגון שלם של עצלנויות שאנחנו מפתחים בגיל הזה, רוכשים לנו או מאמצים ממנו ואילך, אבל יש לה סממנים משלה. זאת העצלנות – בעי"ן רבתי – שבניגוד לאחרות, אי אפשר להרוויח ממנה. והכי גרוע הוא, שאנחנו אף פעם לא לומדים את זה…

המטרה: יתוש

לקום אליו או להלביש את הכר על הראש?

הדברים הבאים לא מיועדים לבעלי בטן רגישה, או מי שחושבים שאני צריך להיות אחראי על זה שהם קוראים את הדברים האלה בזמן ארוחת הצהריים שלהם במשרד, על סנדוויץ' טונה, גבינה או ביצה (תדעו שטונה זה בעליל לא סוציאלי). עולם 'עצלנות הקימה' מגוון מאד, ואני יכול למנות לפחות את המֵגוונים הבאים. כדי לצמצם תלונות, אכניס אתכם בהדרגה לעניינים.

עצלנות הגרביים:

תארו לכם יום קיץ חם. ארבע אחר הצהריים. שיא החום. אתם נכנסים הביתה מהכרם, שבו גזמתם וזמרתם, והשקתם ועדרתם (בעצם התאילנדים עשו את זה, אבל נניח שגרשו אותם או משהו כזה). יש לכם חצי שעה עד שאתם צריכים לקחת את הילד לחוג דרמה במושב. אחר כך אתם חייבים לחזור לשטח, לנכש יבלית, לרסס או משהו כזה, ואתם חייבים נעלי עבודה. מה תעשו? תחלצו נעליים? ומה עם הגרביים? תשטפו את הרגליים? זה הלוא מרענן כל כך ונעים כל כך… מצד שני, מדובר בנעלי עבודה, שרק לשרוך אותן לוקח שעה, וגרביים ש – איך לאמר – מלווים אתכם כבר מחמש בבוקר.

איפה הגבול? מתי תחליטו שאתם חולצים נעליים ומסירים גרביים? חצי שעה? שעה? עשר דקות?

אני יודע שברוב המקרים לא מכניסים נעלי עבודה מלאות בוץ הביתה, אבל עבדתם בשטח יבש, אז שלא יהיה לכם תרוץ: זאת לא הבעיה.

עצלנות הטישו:

זיכרו: נייר טואלט זה לא חיתול. יש לו כושר ספיגה מוגבל. עצלן, או עצלנית הטישו, הם צרכנים כבדים של סוג המוצר הזה. אתם ואני, שרק לעיתים נזקקים לסיועו של הנייר המשפשף הזה (ולא משנה כמה 'רך' ימכרו לכם אותו, ההשפעה על עור האף תהיה תמיד זהה), לא חייבים לזכור לקחת איתנו בנק של ניירות טישו, ואפילו לנהל מאגר ביתי של הדברים האלה. אנחנו יכולים לסמוך על ה"יש למישו-טישו" המפורסם, ולקוות שבסביבה תהיה איזו אמא או סבתא, או נערה אחראית.

כמה דברים שאסור לדחות או לבטל 1

נייר טואלטישו (מייקרוסופט)

מאידך גיסא – שזה כמו מצד שני – מי שמשתמש קבוע בטישואים, מן הראוי שידע שיש מקסימום של ניצול שאפשר לנצל את המשאב הזה. יש גבול לכמות שהנייר יכול לספוג, וגם אחרי שהוא מתייבש בפח של המכונית, הוא לא מה שהוא היה פעם.

לא בפח של המכונית – ולא על שולחן הקפה בסלון.

כן, אכן: את מאגר הטישואים שלכם באוטו חייבים לזכור למלא. אם בלילה את או אתה הולכים לישון ועל גליל נייר הטואלט נשאר רק אותו קרום של נייר, אסור להתעצל: שכבת הנייר (למרות שהיא כפולה) לא תספיק לשום דבר אחרי הסיבוב החמישי, ותצטרכו לקום בסופו של דבר.

ולקום בלילה מביא אותי לסוג הקלאסי הבא של עצלנות הקימה והוא כמובן עצלנות השרותים. אבל לפני שאפנה אליו, אסביר את מה שאני מכנה "פרדוקס הפיפי".

פרדוקס הפיפי אומר שלא משנה בן כמה אתה, ובמיוחד כשאתה מתבגר, לעולם תצטרך ללכת לשרותים בזמן הכי פחות מתאים. והזמן הכי פחות מתאים הוא לא בזמן קפיצת בנג'י – שאז זה לגיטימי, למרות הפדיחה, להשתין במכנסיים. הזמן הכי פחות מתאים הוא בזמן שאתה ישן. ולא סתם כשאתה ישן, אלא שעה וחצי לפני שאתה אמור לקום ממילא.

מיטה

Ahhh... Paris... ze' bed.... ze' maid... ze' damn prostata! (מייקרוסופט)

עצלנות השרותים:

תגידו לי אתם, אם יש בינכם מישהו או מישהי שאוהבים לצאת ממיטה חמה לחדר שינה קר ואפל, ולגשש את הדרך לשרותים. תראו לי אחד, שמוכן לקחת את הסיכון – ריאלי מאוד, אני חייב לאמר – של התנגשות טיטאנים בין האצבע הקטנה של רגל שמאל, למאסה הקשיחה של רגל המיטה. כשאתה בתיכון, אתה רק רוצה להמשיך לישון. כשאתה בצבא, המחשבה של זחילה מהשק שינה שעה וחצי לפני שאתה אמור לקום לשמירה מעבירה בך כעס שלא יתואר. כזה שלא משנה מה תעשה, לא יתן לך מנוחה, ולא יאפשר לך לחזור לישון.

אחרי הצבא אתה כבר אמור להיות למוד-נסיון. אתה אמור לדעת שלא תוכל להמשיך לישון… אז, בטיול לנפאל, בגובה 25,000 רגל מעל פני השד יודע מה, תקוע באיזה גסט האוס עם שרותים משותפים לך ולשמונה יאקים, אתה מוצא את עצמך מעביר חצי לילה בדיוק באותה הדילמה: "לקום לבקבוק מים מינרליים שחתכת והפכת לסיר לילה, או שלא?"

נורא.

עצלנות המג'ימיקס:

מה אתם רוצים? מהמיטה – למטבח. לא טבעי לכם? אני בשוק. בכל אופן, מי שאין לו מעבד מזון, יכול לעבור הלאה. הוא ממילא לא יבין את זה. האפראט הקרוב ביותר לזה הוא מדיח כלים, אז אם יש לכם, אתם יכולים לקרוא, ולנסות להשליך מאחד לשני.

למג'ימיקס יש כמה חלקים. קערה ולהב הם הבסיסיים ביותר, אבל יש ואתם צריכים לגרר גזר, נניח, לסלט גזר עם לימון וסוכר. אז דרושה לכם אותה פומפיה סובבת, שלה גם רגל מתפרקת. שלושה חלקים, שכל אחד מהם דורש שטיפה וניקוי. ביננו? קצת כמו לקום לשרותים. לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו, נגיד ככה.

שלשום רציתי להכין סלט גזר כזה. אצלנו אסור לי לשים דברים על השיש, אז המג'ימיקס נמצא בארון, שבמקור יועד למיקרו. המיקרו במזווה, אבל זה סיפור ארוך. בקיצור, הדילמה שלי היתה אם להוציא את המג'ימיקס ולשים עליו את הדיסקה של הפומפיה, או שלא.

העדפתי שלא. למה? בגלל עצלנות המג'ימיקס. "מה? בשביל ארבעה גזרים אטריח מג'ימיקס שלם?"

אדיוט.

התוצאה היתה שיש מטונף במיוחד – הפומפיה הרגילה שלי כבר בת 20, בערך – חתך באגודל ימין (זה שדוחף את הגזר על הפומפיה), וסלט גזר דחוס במיוחד, כי הפומפיה כל כך זקנה, שהכל נמעך ויוצא כמו פירה, במקום לצאת שרוכים יפים של גזר. הילדים הסתכלו בשאט נפש, ורק ההנהלה ואני, שגדלנו בלי אייפוד טאץ' ואינטרנט מהיר, אכלנו, "כי חבל".

לזכותי ייאמר, שיש לי אופי: כבר אחרי חצי הגזר הראשון עלתה בי המחשבה להוציא את המג'ימיקס הארור מהארון ולתת לו לגרר את הגזרים, אבל לא: לא נשברתי! המשכתי עם הפומפיה עד הסוף.

ועכשיו, גבירותי ורבותי, קוראי המקריים, אני הולך לחפש ולהרוג את היתושה שכבר עשרים דקות אוכלת אותי. לא רציתי להפסיק לכתוב ולקום, אבל יש גבול.

מצד שני, אני כבר אכול? אז שווה?

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה תהיות שונות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

2 Responses to כמה דברים שאסור לדחות או לבטל

  1. מאת נעמה‏:

    מעולה!
    ומה עם האמא המייסדת של כל העצלנויות? לקום להחליף תחנה?…
    או עצלנות הלילה הקלאסית, לקום לכבות את המאוורר.
    אפצ'י!

    • מאת שגיא‏:

      נעמה, אני מבין שאת מחוץ לתל אביב, נכון?
      אצלנו יש שלט לטלוויזיה, שדרכה גם שומעים רדיו. היות והלחות איומה, משתמשים ,במזגן, שגם הוא משולט. עכשיו השאלה היא למי מהילדים אקרא, שיבוא לתת לי את השלט, בתואנה שהם תמיד מניחים אותו בצד הרחוק של שולחן הקפה (מה שנכון, אגב).
      🙂

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.