וילה מריה בישראל

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

אחרי כמה וכמה שנות חיזורים, '' קיבלו את נציגות וילה מריה – אחד היקבים הניו זילנזים הבולטים, שהשנה מלאו לו חמישים שנה

כאילו שהעניין התבקש, הגיע לישראל מנהל היצוא לאירופה של וילה מריה, ממש לפני שבועות. אני יכול להניח שהעניין ומועד הביקור כלל לא היו מתואמים, וזה שהיקב מתמחה ביינות לבנים הוא עניין מקרי ממש.

לא, זה בוודאי לא, והעיתוי מצוין: לאו דווקא בגלל ששתייני היין הלבן הישראלים ירוצו ויקנו דווקא ניו זילנד לכבוד שבועות, אלא זה כדי להעמיד קצת בפרופורציות את התעשייה המקומית. במיוחד בכל הקשור בסוביניון בלאן.

כמו ביין בכלל, גם בכל מה שקשור ביינות לבנים, יש מקומות בעולם שמובילים ונותנים את הטון. ניו זילנד – ומרלבורו בראש, והלואר, בצרפת, בכל הקשור בסוביניון בלאן. הגרמנים (והאוסטרים, בסדר, גם האוסטרים), במה שקשור בריזלינג, סילבאנר וגרינר ולטלינר והאלזאסים, בגוורצטרמינר ובריזלינג. כן, מדי פעם יש הבלחות איכות ממקומות אחרים, מקצתם מארצות הברית וקנדה, פה ושם דברים טובים מדרום אפריקה, צפון איטליה וכד'.

ניו זילנד במספרים

ניו זילנד: מראות, כבשים, בקר, , וקיווי - ויותר מזה: רוגבי. (צילום: irb.com). ב- 2007: 20%, בירה - ירדה ל - 66% בלבד.

מה שמדהים הוא, איך שסוביניון בלאן הפך למזוהה עם ניו זילנד בצורה מטאורית. זה קרה בתוך מה? שניים? שלושה עשורים? תעשיית היין של ניו זילנד היתה בשנות השמונים במקום שבו היתה התעשייה שלנו, פחות או יותר. כן, עשו שם יין הרבה שנים, אבל טעם הקהל היה נתון ליינות לבנים חצי יבשים ומתוקים ועל יצוא כמעט ולא היה מה לדבר. ההתפתחות של עשיית יינות איכות במדינה הקטנה (ארבעה מליון נפש + 31 מיליון כבשים) היתה מהירה בצורה מטאורית כמעט. היום, לא מעט בזכות התקשורת הבריטית וג'נסיס רובינסון בראשה, היא שם נרדף לסוביניון בלאן. הנתונים האחרונים מראים שניו זילנד מקדמת מהר מאוד לתפוס מקום של כבוד בבטן הרגישה ביותר של צרפת: פינו נואר.

בניו זילנד נטועים כיום 34,000 הקטאר של כרמים. מאלה מייצרת כל תעשיית היין משהו כמו 200,000 בקבוקים בשנה, כאשר כך או אחרת, 50% מהתפוקה עוברים דרך מחסניה של פרנו ריקאר הענקית. בנוסף, LVMH, תאגיד היוקרה הצרפתי, רכש לפני שנים את הבעלות על קלאודי ביי, מה שהשאיר את וילה מריה – עצם ענייננו הפעם – די בודדים בחזית עם התואר 'היקב הפרטי הגדול ביותר בניו זילנד' והאחרון מבין המובילים, שנמצא כולו בידיים ניו זילנדיות.

וילה מריה נוסד בשנת 1961, כאשר (סיר) ג'ורג' פיסטוניץ', בחור צעיר ובן למהגרים קרואטים, חכר 50 דונם כרם מאביו. שנה אחר כך הוא כבר הוציא יין ראשון משלו, ובשנת 1963 כבר זכה במדליה הראשונה שלו – אחת מיני רבות. כנראה שהמדליה ההיא עוררה בו חשק לעוד, כיון שאני לא חושב שיש עוד יקב שמדגיש כל כך את עושר המדליות והתארים שלו, כמו וילה מריה.

וילה מריה פרייבט בין סוביניון בלאן

וילה מריה פרייבט בין סוביניון בלאן

בכל אופן, העסק נשאר פחות או יותר one man show, עד שנות השבעים, כאשר רכש יקב נוסף (Vidal), שהיום הוא חלק מקבוצת יקבים שלמה. הדגש היה – ונשאר – הוצאת המיטב המאפיין ביותר מכל כרם וחלקת יין, וייצור יינות איכות שישקפו את המקום ממנו הם באים. מתוך הראיה הזאת, יש ליקב – או יותר נכון לכל הקבוצה – משהו כמו 300 תוויות יין שונות. זה יכול להיות זן כלשהו שפתאום מראה משהו יחודי, או שורה בכרם, שעוררה סקרנות אצל פיסטוניץ'. כיום הוא בשנות ה- 70 שלו, אבל מעורב כל כולו בעסק, ולא מראה סימני התיישנות…

לישראל לא יגיעו 300 תוויות, וגם לא שלושים. מהיינות של היקב טעמנו שש תוויות, משתי הסדרות הבסיסיות שלו. שריאל שני, מנהל היין של 'הכרם', אומר שאם השוק הישראלי ימשיך להגיב כמו שהוא מגיב ליינות של וילה מריה, הם יביאו יין גם מהסדרות הגבוהות יותר – והריזרב בראשן.

פרייבט בין סוביניון בלאן 2011

פרייבט בין, הסדרה הבסיסית, לשתיה מהירה ו'עכשווית'. עם 6 מיליון בקבוקים בשנה, הוא מהווה יותר מ- 60% מהתוצרת של וילה מריה סביב העולם. זהו סוביניון בלאן מאוד נעים, ואף יותר מזה. הוא פירותי, עם המון פרי באף וגם בפה. החמיצות טובה, בלי להיות תוקפנית, והסיומת יבשה וטובה. המון פסיפלורה ומלון ביין. 85 ש"ח לצרכן – קניה מצוינת.

סוביניון בלאן Cellar Selection 2010

קפיצת מדרגה באיכות, בלי להיות בוטה מדי. מאוד – הרבה יותר מקודמו – ירוק, עם ארומות של אספרגוס וקצת פלפל ירוק, מאוד מעודן. קצת פלינט ומינרליות ומעט מהטרופי – פסיפלורה, שוב. הריחות הירקרקים מתנדפים קצת, אבל משאירים את היין מעניין. הפה אלגנטי – חד בתחילה ואז שמנוני ומלא, והסיומת מתובלת וקצת טאנית. זה יין טוב לאוכל גל הגריל, למשל, אבל גם לגבינות מלאות יותר. 110 ש"ח – קניה טובה.

כמה מייצרים ממנו? בערך 8% ממנה שמייצרים מהיין בסדרה הבסיסית. רק לשם פרופורציות…

ריזלינג Cellar Selection 2007

עושים את היין 'כיבש' (off dry), כדי לאזן את החמיצות הגבוהה מאוד של הענב. הרבה מינרליות וארומות פטרול "אופייניות", שחלקן מתנדפות להן. הן משאירות את היין חד מימדי-משהו בפה. מעט פאזי, טיפה מתקתק, אבל לא מורכב או מעניין במיוחד. אפשר לוותר.

גוורצטרמינר פרייבט בין 2010

פצצה של אף! ורדים, ליצ'י, מנגו שממשיך יפה את האף גם בפה, ועוד ועוד. אם אתם חובבי הזן – תאהבו את היין. כמעט textbook wine, עם משהו ירקרק דווקא, אבל לא בלי הפלפול האופייני לזן. טיפה מרירות בסיומת. לשתות קר, אבל לא קר מאוד. מחיר? 95 ש"ח. אוהבי הזן – יתאהבו בקלות.

וילה מריה פינו נואר פרייבט בין 2010

הרבה תותים ופטל, וצבע ורוד-סגלגל צלול. שולים גבוהים, מבריקים ויפים. זמן בכוס יוציא מעין בשרניות חביבה, שתזכיר משהו מדרום בורגון. הוא טאני מעט-מעט בסיומת, ונעים. מחיר? 95 ש"ח – יקר, ליין בסיסי מסוגו.

פינו נואר Cellar selection 2008

פרי מצוין, שמגלה כבר רמות של ארומות שניוניות מעניינות. קצת אדמתיות, טיפה של אקליפטוס ופרחוניות חביבה עוד קודם לאלה. להגיש קצת מקורר. זהו יין יפה, מעניין, שרצוי לשתות עכשיו כדי ליהנות ממנו כשהוא עדיין יחסית צעיר. רוצים לחכות שנתיים שלוש ולראות אם ואיך יתפתח? תחכו. 120 ש"ח – ככה-ככה.

סיכום? שני יינות הסוביניון בלאן.

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, יין, עם התגים , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.