פרס ירדן 2012: הפחד והחששות

פאנלים וולטאיים ליקב או לבית

השתתפתי כ'שופט' בחצי הגמר של תחרות 'פרס ירדן' של יקבי . למה אני מבסוט, ולמה לא?

כל פעם שיש תחרות כלשהי, שמיועדת למלצרים או אנשי מקצוע, אני מתלבט ביני לבין עצמי – ואחרים. לא כל כך בגלל הרמה – שיכולה להיות גבוהה יותר –  אלא בגלל הפחד מהכשלון, של מי שבסופו של דבר מייצגים את היקבים והיבואנים בפני הקהל.

'פרס ירדן' הוא מוסד חשוב מאין כמותו: הוא אמור לחזק את ההבנה ביין של מי שעוסקים בתחום, אוהבים אותו ונהנים ממנו. השילוב, השנה לראשונה, של חובבים צעירים בתחרות, גם הוא חשוב מאוד.

פרס ירדן 2012 - דבי שיאון וארנון הראל

פרס ירדן 2012 - דבי שיאון, מנהלת ההדרכה והמארגנת וארנון הראל, מנהל השיווק של יקבי רמת הגולן

כמו בתחרות השמפניה של מואט ושנדו בשנה שעברה, גם כאן, ההשתתפות של אנשי היין המקצועיים – מלצרי היין ומנהליו – היתה מועטת מדי. היו ספורטאים טובים שבאו, וכל הכבוד להם – ובכוונה לא אזכיר שמות לכאן או לכאן – אבל לא מספיק. חסרו לי סומליירי של כמה מהמסעדות הטובות ביותר בעיר – וחבל מאוד.

אני מבין את החשש מההתמודדות. Hell (גיהנום), גם אני לא הייתי מעמיד את השם והידע המפוקפקים שלי למבחן כל כך בקלות. כן, יש לי נקודות חזקות, ויש לי נקודות פחות חזקות, אבל לו היתה מתקיימת תחרות לכתבי , לא היה לי קל לגשת אליה. הרבה יותר קל לשבת בצד הזה של השולחן, ולהעלות שאלות מאוב, מאשר לנסות ולענות עליהן.

לא היה לי קל – אבל הייתי ניגש.

למה? כי זה חשוב. חשוב אם אתם רואים חשיבות בקידום היין, כחלק מהמכירה שלו אפילו. "קידום" בקטע של בניית תדמית ותודעה. כן, ואני בהחלט מקווה שאף אחד לא יארגן תחרות כזאת לכתבי יין…

ידע זה לא הכל. גם אם אתם חוששים, תזכרו שיותר מאשר לדעת על יין, מאיפה הוא בא ומאילו זנים הוא מיוצר, חשובה הגישה. זאת האהבה ליין וה- passion שאתם צריכים להעביר ללקוחות שלכם, בבר או במסעדה, יותר מהכל. כבוחן בתחרויות האלה, הייתי ואני מוכן לתת נקודות גם ל- passion, על חשבון הידע.

אבל יש גם נקודות טובות

לצד המחסור במלצרי יין, גיליתי הפעם כמה פנינים: מלצרים וברמנים ממקומות רחוקים כמו רמת ישי ומבשלת בירה מסוימת, שיש להם הרבה תשוקה ליין וגם ידע. לטעמי, משעלו לגמר, התחרות הזאת – אם ינצחו בה ואם לא – יכולה להיות להם קרש קפיצה לעבודה במקומות אולי קצת יותר מרכזיים, אבל אני לא בטוח אם הייתי רוצה בכך: בכלל לא רע יהיה אם מישהו עם ידע ואהבה ליין יעמוד לרשות הלקוחות ברמת ישי, כמו גם במבשלה של בירה. זה עניין של גישה.

שיתוף פעולה של המסעדות

לפחות שלושה ואולי יותר מהמתמודדים שבחנתי, אמרו "אני פה בגלל עצמי, לא מטעם המסעדה שבה אני עובד." כן, זה אומר עליהם הרבה, ולא פחות זה אומר על המסעדה שלהם. בעולם הברים, האחרונים דוחפים את הברמנים שלהם להשתתף בתחרויות. בתחום היין, משום מה, זה פחות בלט הפעם.

בהקשר הזה אני רוצה להעלות סוג של 'מחשבה': תארו לכם שכמו שהייתם רואים מדבקה של "מומלצי מפה" על חלון הראווה של מסעדה זו או אחרת, הייתם רואים מדבקה יפה שהיה כתוב עליה "סומלייה המסעדה: ישראלה ישראלי, זוכת פרס ירדן 2012"  או "סומלייה: ישראל ישראלי – גמר פרס ירדן 2012".

היה משנה לכם? היה עושה משהו לתרבות היין של בעלי המסעדה או שסתם היה מרחיק ת'קליינטים?

מה תגידו?

שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, תהיות שונות, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 Responses to פרס ירדן 2012: הפחד והחששות

  1. מאת שיר‏:

    פעם ישבתי באחד מבתי הקפה של רשת מסויימת, וראיתי שם פרסום של בית הקפה, בו נאמר שבריסטה של הרשת זכתה בתחרות הבריסטה הטוב ביותר בארץ, והייתה תמונה שלה ליד. זה שימח אותי, אבל חששתי שמדובר במקרה יחיד, מטבעי אני פסימית – הרי אין סיכוי שכל העובדים של בית הקפה הזה יכינו קפה טוב. נדיר למצוא בריסטות טובים (ככה אומרים? בריסטות טובים?).
    חששותי התחלפו בחיוך רחב, כשראיתי את אותה בריסטה מהתמונה במציאות אל מול פני, עובדת כאחמ"שית.
    לגבי סומליירים, אני מניחה שזה קצת שונה. כי סומלייר איכותי נותן את הטון במסעדה בה הוא עובד גם כשהוא לא במשמרת: אם זה בהדרכות, בכתיבת נהלים, בעריכת התפריט ובטיפול ואחסון.

  2. מאת גיא הרן‏:

    מסכים עם הרבה ממה שכתבת. חסרים מלצרי יין ממסעדות מובילות בתחרות כזו וחסרה הדחיפה והגיבוי של המסעדות.
    בתור מלצר יין לשעבר בכמה וכמה מסעדות (וכן, גם השתתפתי בתחרות בעבר ולצערי לא זכיתי) אין לי ספק שיש כאן בעיה:
    להיות מלצר יין במסעדות הטובות ביותר בארץ זו החלטה רעה מאוד
    (מבוסס על מדגם של מעל 30 מסעדות מהיותר נחשבות בארץ)
    השכר של מלצרי היין, ברוב המקרים זהה או נמוך לשכר של יתר המלצרים בעוד שממנו מצפים לדעת הרבה יותר ולהשקיע מעצמו בשביל זה.
    שכר של כ 250-300 ש"ח למשמרת זה שכר נמוך!
    מלצר יין אמור, לתפיסתי לפחות, להיות עם יכולות מלאות של מלצר, ברמן ואחראי משמרת בנוסף לנדרש ממנו כמלצר יין. כשאדם איכותי יודע שהוא יכול באותה מידה לעבוד כמלצר או ברמן, עם פחות כאב ראש ושכר גבוה יותר – קשה יהיה להאשים אותו אם יבחר שלא לעבוד כמלצר יין. כשמבינים שאצלנו בארץ, במסעדות הנחשבות ביותר, במשרה של 25 ימים בשבוע כפול 7 שעות למשמרת (ועוד לא חישבתי את הכאב ראש שתמיד יש "מחוץ" לשעות העבודה) מלצר היין ירוויח 8,000 ברוטו (כ 40 ש"ח לשעה) ותמורת זה יצטרך לעבוד מאוד מאוד קשה ולהיות הכי טוב בתחום שלו – קשה להתאכזב מהעובדה שרבים בוחרים שלא לעשות את זה.

    ושלא תבינו אותי לא נכון, יש כאן מלצרי יין מצויינים! שעובדים מאוד קשה! בדרך כלל בעבור פחות ממה שמגיע להם! וממשיכים לעבוד בגלל שהם אוהבים את מה שהם עושים!

    לצערי, השילוב של התפיסה של בעל המסעדה ושל הסועדים מוביל למצב הזה ועד שהוא לא ישתנה, קשה לי להאמין שקבוצת הסומליירים המנוסים והרציניים בארץ תעבור את המספר שניתן להגיע אליו כשסופרים את האצבעות של יד אחת…

    נ.ב.
    שאפו לרמה"ג על עבודה ברוכה וקידום תרבות היין בארץ!

  3. מאת יואב לזובסקי‏:

    השתתפתי אתמול בקטגורית החובבים ואפילו עליתי לגמר ורציתי לציין שהקטגוריה של החובבים הצעירים מאד שמחה אותי
    הרבה יותר מעוד מלצרי יין של מסעדת יוקרה חשוב שיהיו צעירים שמתעניינים בנושא ומקבלים דחיפה על ידי החוויה של התחרות להמשיך ולהשקיע ולהתעניין בתחום.
    החשיפה של החובבים והפיכתם לשגרירים של התחום הרבה יותר משמעותית מעוד מלצר של מסעדת יוקרה שממילא הלקוחות שלה כנראה מתעניינים ביין ברמה כזו או אחרת.
    ואכן, גם על זה כל הכבוד ליקבי רמת הגולן על הארגון ועל עבודת הקידום שהם עושים לכל הענף

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.