רמת הגולן רום 2008

'רום' הוא אחד משני יינות היוקרה הגבוהים ביותר של יקבי : קצרין אדום – האח הגדול – חולק אותו את אותה רמת מחיר אבל לא ממש את אותה תפיסה

יקבי רמת הגולן פותחים את 2012 בסערה, הייתי אומר. ינואר חלף עבר לו, והם רק סיימו להוציא את חמשת היינות הצעירים של השנה החולפת – מוסקטו, שני יינות "הר חרמון" ושני יינות לבנים גבוהים יותר: סוביניון בלאן וגוורצטרמינר ירדן. עכשיו הם פונים ליינות האדומים הכבדים יותר של השנה, והם ללא ספק מחממים כבר את המנועים לקראת פסח.

בדרך ל'רום' החדש, טעמנו כמה יינות אחרים, כדי להבין את המקורות הזניים-גאוגרפיים של הבלנד, אבל לפני זה עוד הספקנו לטעום שני יינות לבנים דווקא:

ירדן בלאן דה בלאן 2005: המבעבע המקומי הטוב ביותר לא מאכזב גם השנה, חמש שנים אחרי הבציר. כולם אולי מחכים ל'ברוט רוזה', שיצא אי שם במהלך השנתיים הקרובות, אבל הבד"ב הוא עדיין כוב: חד, עם חמיצות גבוהה וגוונים לימוניים-תפוחיים. זהו מבעבע פירותי, שלא גולש בשום מקרה למתיקות או סוכרתיות, כמו לא מעט שמפניות "אמיתיות" שאנחנו מכירים. החומציות אולי הוגדרה לאחרונה כ'אגדה' על ידי אחד מיינני הבתים הגדולים של שמפן, אבל עדיין, היין הזה יהיה איתנו עוד זמן די משמעותי.

שרדונה אודם 2010: אחד מהטובים שאני זוכר בשנים האחרונות. הרבה פחות עץ יש כאן, ויותר ביטוי לזן, ולמה שהוא יודע לתת. טיפה חם אולי, אז לשתות מקורר. יופי של לבשר סרטנים מתקתק, אבל לא ללכת איתו לקיצוניות גדולה מדי: רוטב שמנת הוא לא יאהב.

בעניין הצעירים, אם כבר הזכרתי:

גמלא סוביניון בלאן 2011 מציג ניחוחות פירותיים מתקתקים משהו, שממשיכים בפה. לרבים הוא יהיה חצי יבש כמעט, בתחושה, אבל בסך הכל זהו יין נחמד מאוד, עדין על הצד הטרופי. כזה – טרופי – הוא גם הירדן גוורצטרמינר 2011: ארומתי, מעולה כשהוא קר ויכול בהחלט להיות חלק מארוחה מקומית, מתובלת.

ירדן רום 2008 (צילום: כפיר חרבי)

ועכשיו לעצם העניין עצמו: ירדן רום 2008

עשור שנים חלף מאז הגיעה זלמה לונג לרמת הגולן, והחל שיתוף הפעולה שלה ושל . זה לא שיתוף הפעולה הראשון שהיקב עושה עם יועץ מחו"ל: שמשון ולנר, המנכ"ל הראשון של היקב, הביא לכאן בתחילת הדרך את פיטר סטרן. סטרן – שוולנר הניח שהוא יהודי – הוא אחד האנשים שתעשיית היין חבה לו לא מעט, אם אפשר לאמר כך בעדינות. במהלך השנים הוא עבר לעבוד עם כרמל מזרחי והיום הוא אחראי לאחד הקוצים המרגיזים את רמת הגולן – ה'גמלא' האמריקאי, שנעשה מיינות מישראל – אבל את הכבוד הראשוני ליינות ירדן אף אחד לא יוכל, ולא רוצה, לקחת ממנו.

ואם סטרן היה זה שלמעשה הקים את היקב, הרי שלונג עוסקת, עם ויקטור שונפלד, בעיקר בענייני כרמים, מחקר ופיתוח. לונג, שהיקב המוביל שלה הוא כיום בדרום אפריקה – Vilafonte – עוסקת לא מעט בכרמים, אבל גם בדברים אחרים. שונפלד מעיד שחלק מהמחקר שהם עושים איתה קשור למשל להשפעת הבלנד עצמו על התהליכים שעוברים על הפנולים – הצבעים והטאנינים – ביין. בכרם, 'חלקות זלמה' – חלקות כרמים שמטופחות על ידיה – הן חלקות שהיקב לומד לפיהן ומשכלל את העשיה שלו ושל 'הרי גליל': חלקה כזאת במירון עומדת מאחורי הפינו נואר 'גליל' המוצלח של יקב הבת. ואגב כרמים, שותף אחר של לונג – פיל פריז (Freese) – מיעץ לאחד היקבים הישראלים האחרים בצפון.

הרום הראשון הושק לפני שנתיים, מבציר 2006. ממסך של שליש-שליש-שליש סירה, קברנה סוביניון ומרל (פחות או יותר), היין הוא עכשיו בעל אופי עדין ולא כבד.

בהשקה שלו כבר היה ניכר החלק הזה באופיו: האלמנט ה'מתורבת' יותר, נעדר כובד החבית או הפרי.

היין במצב סגור למדי. קשה להפריד אותו למרכיביו – דבר מצוין, שאומר שהיין התאזן וסגר את עצמו. הוא רך למדי לכל רוחב ואורך האופי שלו. יש מורכבות טובה באף – אפשר לחוש באלמנטים הירקרקים של היין, לצד פרי טרי, אבל לא אלמנטים ואונס של עץ החבית. היין חלק, בעל מבנה טאני מצוין ופירותיות מצוינת. הסיומת ארוכה מאוד וליין יש עדיין דרך ארוכה מאוד לפניו; עכשיו הוא אפילו צעיר מדי. זהו ללא ספק יין שעומד בשורה אחת עם טובי היינות האירופים, במיוחד בורדולזים, גם מבחינה סגנונית וגם מבחינת המחיר – 340 ש"ח לבקבוק.

כיום זאת הסירה שהאופי שלה הוא החלק הבולט ביותר ביין: אותו חלק מעושן ו'עורי' יוצא כאן. הפה נשאר רך, משיי, מרלו'אי, והסיומת מאוד טאנית; משהו שאפשר אולי לשייך לקברנה סוביניון שבו. החמיצות מאוזנת מאוד, והיין ניכר שיחזיק עוד כמה שנים טובות.

זלמה לונג (צילום: Vilafonte)

גרסת רום 2007 (50% ק"ס ואז מרלו וסירה) מטעה קצת. הסירה כל כך דומיננטית, שאפשר היה לחשוב שזהו הזן הדומיננטי בממסך – מה שלא נכון. אחרי דקותיים, העישון והבשרניות הבולטים מפנים את מקומם לאופי הירקרק-מפולפל של הקברנה סוביניון. גם זה יין רך למדי, אלגנטי ומרוכז, עם סיומת קצת תפוזית ומינרלית.

ירדן רום 2008

"השנה הענקית של היקב", אמרה לי ענת לוי, מנכ"לית היקב. "אולי השנה שבה הוצאנו את מרבית היינות מעולם; כמעט אין יין שלא יצא בשנה זאת." עניין נדיר למדי ביקבי רמת הגולן, שיש להם עשרות תוויות שונות.

 ואכן, זה ה'רום' האחרון לשנתיים – שלוש הקרובות: 2009 ו- 10 לא יהיו, ו- 11 נמצא בבחינה המתבקשת. כרגע אפשר להנות מהיין, ואפשר להרגיש מאידך שדרושה לו סבלנו. הריחות והטעמים מהם אפשר ליהנות כרגע רובם יותר מהעץ. היין עצמו מזכיר אולי יותר את ה- 2006 מאשר את ה- 2007: מתקתק יותר, עם חריפות, רחב יחסית וטאני. הסירה (41%) נותנת גם כאן את אותו גוון מעושן, המרלו מעניק לו את אותה רכות טובה והקברנה סוביניון נותן לו רוחב, אבל יותר מזה – עומק, וזמן טוב לעתיד. המחיר, אגב, נשאר פחות או יותר זהה: כ- 380 ש"ח. מעט יקר לבני תמותה רגילים.

Share
שגיא קופר
פורסם בקטגוריה יין, יין, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.