ג'וני ווקר דאבל בלאק

משהו לכבודו של רובי ברנס, שממש בימים טרופים אלה חוגג יומולדת מאתיים חמישים ומשהו

זה משעשע, משהו: לאנשי היין יש שתי עונות השקה  עיקריות: אחת, בסביבות ספטמבר, עת מתחוללת שנת היהודים החדשה, והשניה בסביבות מרץ-אפריל, כאשר אנחנו מתכוננים לסביאה המסורתית בתואנת ה'ארבע כוסות'. שתי העיתים הללו עמוסות ביינות חדשים, בייננים מצוחצחים ובאנשי מכירות מותשים, שמגיעים לקווי הגמר כשהם שפוכים ממשאים ומתנים (ואתננים).

גוני ווקר דאבל בלק

Johnnie Double Black (צילום: דיאג'ו)

לאנשי האלכוהול אין ממש "עונות" כאלה. כן, פה ושם אנחנו רואים איזו וודקה שצצה לקראת ה- 31 בדצמבר, אבל זה לא זה. אין איזו "עונת טקילה", או משהו מהסוג הזה.

חוץ מאשר לוויסקי.

לוויסקי – במיוחד סקוטי – יש יום אחד בשנה שבו רצים ומדברים עליו, משיקים כוסיות ומאחלים "סלנג'יווה" זה לזה. התאריך הזה הוא 25 בינואר, יום הולדתו של הבארד (המשורר) הסקוטי, רוברט ברנס. בכל שנה, בתאריך הזה, מסבים סביב שולחנות, שותים וקוראים משירי המשורר, סובאים ונהנים, לרוב בלי להבין יותר מחצי מילה ממה שכתוב.

אז אתמול, לצלילי Scotland the Brave – ותזכירו לי לאמר משהו על הנגינה של הנ"ל – הוצגה כמיטב המסורת החלופה המקומית לקישקע הסקוטי, הלוא הוא ה- haggis. דודי זץ, איש האלכוהול של IBBLS והחצאית התורנית של ג'וני ווקר בארץ, יצק ויסקי על הנקניקיה עצמות המימדים, הדליק את האש ופתח בכך רשמית את הערב שבו הוצג הג'וני ווקר השחור הכפול: Johnnie Walker Double Black.

המשקה כבר בערוצי הדיוטי פרי משהו כמו שנתיים (הוא הוצג רשמית ב- 2010), אבל מגיע עכשיו ארצה. הרעיון מאחוריו הוא חיזוק של מאפייני העשן ואיילה, על בסיס הג'וני בלאק. האחרון הוא אחד המשקאות היותר משובבי נפש בז'אנר שלו (בלנדים בסיסיים+) ולטעמי גם cost efficient למדי. לאור זה, אני מוכן גם לסלוח לזץ, ששם לצידו את הבלאק בוש, שלמרות שהוא טוב מהבושמילס הלבן ומהג'יימסון האנמי, סקוטש הוא לא.

מה שעוד מעניין בדאבל בלק, הוא זה שהיצרן העמיד כאן את המאסטר דיסטילר – ג'ים בוורידג' – בחזית השיווקית שלו. בקרב היצרנים הגדולים זה די נדיר שנותנים חשיפה כל כך גדולה לאיש שמאוחרי הוויסקי, אבל זה כן משהו שאנחנו רואים בשנים האחרונות. שיבאס ריגאל היו אלה שעשו את זה לאחרונה עם השיבאס 18 (וגם ה- 25), ואני שואל את עצמי אם זה לא בא מכך שגם תאגידים גדולים רוצים להיות בני אדם. אה, וכן – ביל למסדן וגלנמורנג'י זאת לא דוגמא, כי האיש חולל את גלנמורנג'י מחדש – וזה לא אותו דבר כמו להוציא תווית ג'וני חדשה.

הדאבל בלק, כמו הדאבל ווד של גלנפידיך, הבלאק בוש או אפילו הבלאק גראוס, בא לענות על דרישות השוק לטעמים כמעט הייתי אומר "בוטים" יותר, ומובחנים יותר. יותר עץ – יותר עשן. כאילו שיש בזה יותר "ויסקי". אפשר לאהוב ואפשר לסנוט, אבל כשהולכים על שוקים מתפתחים במהירות, אין זמן להטמיע ניואנסים: מי שהאזיאאתים רוצים הם יקבלו, ועכשיו.

בטעימה ראשונה אי חייב לאמר שלא ראיתי איפה הבשורה הגדולה. כן, יותר עשן, אבל לא – לא ממש הרבה יותר עשן. בטעימה השניה ולאחריה (ותודה לדודי), הוויסקי הזה דיבר אלי כבר יותר: הווניל והמתיקות שלו, שבתחילה פחות התחברתי אליהם, נעימים מאוד. למרות העישון, אתה לא מרגיש כאילו שאתה מלחך מאפרה, שזה משהו שקורה לי עם אגרסיבונים מעושנים במיוחד מאיילה. ישנם פה ניואנסים ירקרקים חביבים, והגוף עצמו של הוויסקי קל למדי, ונעים.

אה, והבטחתי מילה על Scotland the Brave. מדובר בהמנון הלא רשמי של סקוטלנד, ושיר טעון כשלעצמו. אם יורשה לי לחרוג מבועת האלכוהול שלי, הרי שהייתי מציע לכל חלילן חמת חלילים לא לחרוג מהלחן המקורי ולהוסיף לו קישוטים וסלסולים מקומיים בסיומת. זה מוריד אותנו, איך אומר, לדרגת דומיניון אפריקאי. ואנחנו הלוא לא רוצים שלא יעלו אותנו לאוטובוסים, נכון?

Share
שגיא קופר
פורסם בקטגוריה אלכוהול, ויסקי, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

4 תגובות בנושא ג'וני ווקר דאבל בלאק

  1. מאת גל‏:

    בלנד חביב מאוד לטעמי, יותר מאחיו המאוד פופלרי. שווה טעימה ללא ספק גם לסנובי הסינגל מאלט (שאני נמנה עליהם כמובן).
    אגב מעניין המון אנשים ברחבי העולם. זה מפתח החיפוש הכי פופלרי בבלוג שלי, מאז פורסם הפוסט המכריז על ההשקה וכמובן אחרי פרסום רשמי הטעימה. כולם מאוד מחפשים אותו. מוזר. או שמא לא ממש.

    חג שמח לכולנו עוד יומיים. SLAINTE

    גל

  2. מאת נעמה‏:

    מעולה! אין ספק שהאלכוהול מוציא ממך את המיטב.
    מעניין שהכניסה לשווקים חדשים היא תמיד עם טעמים בוטים יותר, דווקא הייתי מצפה לההיפך.
    ותרגום עבור האזיאתים של הכותרת במאמע לשון אפשר? (שאכטל…?)

כתיבת תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.